1.
לפני כשמונה חודשים, בשבת אביבית אחת, חזרתי הביתה מתפילת שחרית בשערי חסד.
בדרך עברתי בין סמטאות נחלאות. על ספסל ליד אחד מבתי הכנסת הוותיקים של השכונה ישב זקן, נשען על מקלו. “שבת שלום”, הנהנתי לעברו, והוא ענה בכאב: “שבת שלום. ושהקדוש ברוך הוא ישמור את החייל הזה ויחזיר אותו הביתה בשלום!”.
בשניות הראשונות נבהלתי.
חשבתי לרגע שאיזה חייל נחטף במהלך השבת. אבל אז הוא הוסיף: “נו, אז הוא טעה. תגידו לו נו-נו-נו ותנו איזה עונש. אבל ככה להאשים אותו ברצח?”
אה, הבנתי. הוא מדבר על החייל היורה ההוא מחברון – אז שמו אפילו לא נחשף – שנעצר יום קודם. הזקן הכורדי היה מבחינתי הראשון לזהות. הוא היה ברומטר לרוח העם, למה שיהפוך להיות סיפור השנה.
2.
כשנודע שאילנה דיין תקדיש תוכנית שלמה של ‘עובדה’ לפרשת אלאור אזריה זמן קצר לפני הכרעת הדין במשפטו, רבים מתומכיו זעמו.
הם טענו שזה לא הוגן להגיש כתב אישום תקשורתי שמאלני נגדו בעיתוי כזה, ושזו התערבות פסולה בהכרעה של השופטים. ח”כ ענת ברקו מהליכוד אפילו פנתה ליועץ המשפטי לממשלה. אבל נדמה לי שאם מישהו היה אמור להתנגד, זו דווקא התביעה במשפט אזריה. כי הצפייה בשידור גרמה לצופה, לי על כל פנים, להבין יותר את הצד של החייל היורה.
3.
אולי קודם כול נבהיר: אני לא חסיד של אזריה. זאת אומרת – אני לא חושב שהוא גיבור ישראל. אבל אני בוודאי לא חושב שמגיע לו לעבור את כל מה שעובר עליו מאז.
אני גם לא חושב שאנחנו צריכים לעבור את כל זה איתו. לכל החברה הישראלית מגיעה חנינה מהפרשה המוגזמת הזאת.
כשאתה רואה את השחזור הטלוויזיוני המושקע, אתה מבין מה היה פה: חייל צעיר שעשה מעשה פזיז. הא ותו לא. לא משנה כמה פעמים כתב ‘עובדה’ עומרי אסנהיים אמר שזו אולי “פעולת נקם”, לא משנה איזו מוזיקה דרמטית שולבה ברקע וכמה תצלומי תקריב של אזריה עם דגלי בית”ר ירושלים הראו – אם אתה מנסה לנטרל את הפרשנות ולהיצמד לעובדות, אתה מבין שמה שיש כאן זה לא פשע, אלא פשוט בלגן. פרטאץ’ ישראלי. המון אנשים בזירה, המון משפטים שנזרקים לחלל האוויר, וחייל אחד שלפתע, מחליט לירות.
ואגב, לא הדאגה לשלומו של עבד אל-פתאח א-שריף (זה שמו של המנוול) הטרידה אותי בזמן הצפייה בתיעוד, על כל שש הזוויות המצולמות שבו. כשראיתי מה קרה שם, דקה אחרי דקה, הבנתי כמה אזריה בעצם סיכן את שלומם של יותר מעשרה יהודים, אזרחים וחיילים, שהיו ממש קרובים אליו כשהוא ירה פתאום, בלי שום אזהרה. ברוך השם שזה נגמר ככה.
4.
עכשיו בואו נראה מה המחדל ש’עובדה’ מנסה לסמן. רוב התחקיר עוסק בעופר אוחנה (סליחה, “המתנחל” עופר אוחנה, כפי שהוא מכונה שוב ושוב).
מדובר בפרמדיק שראה אינספור פיגועים, וטיפל במסירות בפצועים רבים. בין לבין הוא גם מפעיל בחברון את “הפינה החמה” לחיילים (הסצנה המרגשת ביותר היא זו שבה הוא מסביר לחייל שמשרת בחברון, לפרטי פרטים, איך בדיוק להכין בורקס פטריות לחבר’ה).
שוב ושוב לאורך המשדר נשמעת ביקורת על עצם הנוכחות של אותו אוחנה בשטח. מה הוא עושה שם? למה הוא מגיע? למה הוא מתערב? התוכנית מסתיימת ב”תיעוד” של המח”ט שמעז לשוחח בעיצומה של העדלידא בחברון עם אוחנה.
הכתב מסביר שבסצנה הזאת מתומצתת כל הבעייתיות של חברון. אכן, תמונות קשות.
עד כאן ה”מחדל”.
עכשיו למחדל האמיתי: רגע, מה אתם רוצים מאוחנה, ומה אתם רוצים מאזריה? איפה מפקדי צה”ל? השחזור מגלה ששניות אחרי הפיגוע עוד ועוד אזרחים ישראליים, תושבי היישוב היהודי בחברון, מגיעים לזירה ומנסים לעזור. לא צריך לשאול מה הם עושים שם, כי הם גרים שם.
צריך לשאול איפה המפקדים. שלושה (!) אמבולנסים אזרחיים מגיעים לזירה לפני שאמבולנס צבאי אחד עושה סוף סוף את דרכו לשם. החייל שנדקר מפונה כמובן על ידי אמבולנס אזרחי, כי הצבאי פשוט לא מגיע.
שלושה פרמדיקים זריזים, אלימלך קרזן, זכי יהב ומיודענו עופר אוחנה, מגיעים לזירה ומטפלים שם במסירות בפצוע, יחד עם עוד אנשים. אבל במקום להודות להם – מאשימים אותם בכתבה שוב ושוב, על התערבות-יתר בזירה. אם אין מי שמנהל אותה – מה בדיוק מצפים מהם לעשות? לתת לחייל הדקור לדמם?
עשרים ומשהו דקות אחרי הפיגוע מגיע לשם אשי הורוביץ (סליחה, “המתנחל אשי הורוביץ”). אני מכיר אותו אישית כמפיק על של אירועים גדולים, בחברון ובכלל, וגם שם, באין מפיק אחר, הוא תופס פיקוד.
הורוביץ עושה את הדבר הכי מתבקש ובסיסי. הוא מבקש שכולם יפסיקו לצלם ומורה להרחיק את הצלמים הפלשתינים. כי במקום לשים כמה חבלים מסביב ולסגור את השטח, ממשיכים להסתובב שם באופן חופשי צלמים מכל הצדדים. ביניהם הצלם ההוא של ארגון ‘בצלם’.
5.
בסוף התוכנית שודרו התגובות שהתקבלו מהגופים שמוזכרים בכתבה המקיפה. חיכיתי לרגע הזה. היה לי ברור שעכשיו תגיע תגובת דובר צה”ל, שייאלץ להתייחס לכל המחדלים.
כבר דמיינתי את אילנה דיין עומדת ומקריאה תגובה ארוכה יותר מזו של נתניהו בשעתו, אבל לא. זה התחיל בתגובה של אוחנה, ואחר כך תגובה של ארגון ‘חננו’. במה הוא מואשם הפעם? ובכן, יש עדות לשיחות טלפון בין אנשי הארגון ובין אזריה, ובנוסף לכך כרזה של הארגון תלויה בחברון בפינה החמה לחייל. זהו.
מבחינת ‘עובדה’ אלה השאלות המטרידות באמת שהתחקיר הזה מעלה.
ואז הבנתי. הרי אם כל זה היה מתרחש בתוך תחומי הקו הירוק – מושאי התחקיר היו הופכים לגיבורי היום, למרואיינים מבוקשים. לא היו באים אליהם עם מצלמה נסתרת, אלא עם תעודת הוקרה.
“כוחות ההצלה והביטחון הרשמיים עדיין לא הגיעו לזירה”, היו מספרים לנו הכתבים, “אבל אזרחים טובים בשטח פעלו בתושייה ובאחריות, נקטו יוזמה וטיפלו בחייל הפצוע”.
אז אולי בעצם הבעיה של ‘עובדה’ אינה אלאור, אלא אברהם. אברהם אבינו. הברית שלו עם המקום הזה והנוכחות שלנו, בניו, שם.
כי מה בעצם היה לנו כאן? יישוב יהודי שמתמודד בגבורה עם מתקפת טרור, שני ערבים עם סכינים שבאו לשחוט יהודים, חייל שהתבלבל ונלחץ, וחייל שנפצע רק קל. ברוך השם. במקום הפסקול המפחיד שליווה את הצילומים בתחקיר, הייתי שם את השיר “וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם”.
נדמה לי שצרכן תקשורת בימינו פשוט צריך לשנן לעצמו כל הזמן שלוש מילים: “עולם הפוך ראיתי”.
הביטוי המפורסם של חז”ל הוא ביקורת התקשורת הכי טובה שיש: כל מה שאומרים לך – רק הפוך. אל תתרשם מאיכות ההפקה, מהאפקטים, מהגרפיקה. בסוף בסוף, הזקן על הספסל בנחלאות הוא אולי הפרשן הכי טוב.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’