חינוך חילוני? אין דבר כזה
על ‘הפורום החילוני’ שמעתם? גם אני לא. ספק אם חוץ משני חבריו, יש מי היודע על קיומו.
אבל הם קיימים, מסתבר. ומנסים, ככה מתחת לשולחן, לנסות ליצור כותרות.
השבוע, בין ציד סרטנים לאכילת שפנים, החליטו חברי הוועדה להתכנס, ולמחות על ‘ההדתה’ במוסדות הלימוד הממלכתיים. בסיום הכינוס, העבירו חברי הוועדה את הודעתם לכלי התקשורת, שכמובן ששו ושמחו לקחת חלק במאבק שהחל עוד מימי עשיו בבטנה של רבקה. הללו פנו למשרד החינוך וקיבלו אפילו תגובה.
אבל טרם נקדים את המאוחר.
עיקר הבעיה שלהם, כהורים, הם רגשי הנחיתות שירגישו ילדיהם, כשיתבגרו ויבינו כי הם בעצם רחוקים כרחוק מזרח ממערב, מאותה יהדות שעליה לימדו אותם בבית הספר. האמת? חשש נכון וצודק.
וכה דברי ההורים לרשתות התקשורת: “יש בעיה בפרופורציות. היום יש בכל המקצועות חדירה של טקסטים דתיים. בגיאוגרפיה לומדים את ‘תפילת הגשם’, ובזהירות בדרכים – את ‘תפילת הדרך”.
ואם זה לא מספיק, מוסיפים ההורים נדבך נוסף ומזעזע לטענתם: “גם בשיעורי שפה יש המון טקסטים דתיים”.
וואו. בהחלט מחריד.
כשהם נשאלים בכל זאת, היכן הבעיה בלימודם של טקסטים מקראיים ודתיים, הם משיבים בלי להסס: “הבעיה המרכזית היא, שגורמים לילדים שלנו להרגיש נחותים מבחינה ערכית. ואז מעבר לקושי עם חוסר האיזון של כמות הדת שנכנסה לבית הספר, ישנו גם קושי עם האופי של הלימוד הזה, שהוא מאוד אמוני ומאוד מתנשא. המסר לילדים שלנו הוא: אתם לא בסדר, ואתם צריכים להשתנות; להפוך לדתיים יותר. זה נעשה בצורה מאוד ישירה ופוגענית”. (הציטוט מדויק, הטעויות במקור).
כעת, כשהם מבינים ויודעים מהי הבעיה, יודעים ההורים גם מהו הפתרון: “אנחנו דורשים להפסיק את ההדתה של מערכת החינוך החילונית, ולתת מקום לעולם התוכן הרחב והמלא שמציעה החילוניות. אנחנו דורשים הקמה של זרם חינוך חילוני ממלכתי, שיוכל להגן על עצמו מפני מגמת ההדתה של מערכת החינוך”.
לא פחות. כשם שישנה מסגרת ממלכתית דתית, ולהבדיל את ‘החינוך העצמאי’, דורשים שני חברי ‘הפורום החילוני’ כי משרד החינוך יקים מוסד חינוך ‘ממלכתי חילוני’, יכיר בו ויתקצב אותו.
ממשרד החינוך נמסר בתגובה: “מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. מערכת החינוך פועלת לאור עקרונות אלה”.
מישהו נחמד יושב שם, בדוברות.
•
באו נדלג רגע על השלב של הצחוק והגיחוך, יש לנו מזה מספיק. בואו ננסה להתמודד עם הטענה המעולה שמציגים ההורים המסכנים, החוששים חלילה מרגשי הנחיתות של בניהם לכשיגדלו, וגרוע מכך מעצם החדרת והקניית קטעי דת, העלולים חלילה וחס להחזירם בתשובה ביום מן הימים.
איום ונורא, מסכנים על אמת.
הם רוצים להקים זרם חינוך חילוני. וזאת כל הבעיה.
כי בעצם אין דבר כזה. אין חיה כזאת. לא קם הפזמונאי, הסופר או הפובליציסט, שיהיה רשאי לכתוב את צמד המילים הללו מבלי להיחשב כשוטה.
“חילוניות” במהותה, היא האנטיתזה הגדולה ביותר למושג “חינוך”. חילוניות היא פריקת עול ושחרור כל רסן, היא העדר שליטה עצמית והחפצת הריקנות. “חינוך” הוא ההיפך מכל הרשימה הארוכה שמגדירה מהו חילוני.
אין מושג כזה לחנך לחילוניות. רוצה לגדל ילד חילוני? פשוט אל תחנך אותו. הוא יצמח בדיוק כמו שאתה מצפה, חסר כל רסן ומשוחרר מכל עול.
גם כיום, שהמצב לכאורה די מזהיר, בחינוך הממלכתי, לפחות על פי הנתונים המחרידים שמתפרסמים על הדתה והקניית טקסטים דתיים, גם כיום, מודים כל ההורים בסתר ובגלוי, כי אם לא יחנכו את ילדיהם בבית הם יגדלו כחיות טרף, וידם תהיה קרובה לאלימות ולהרג, חלילה.
וגם אז, כשהם לכאורה מחונכים, הם בעצם כלי ריק, מאולף למחצה. הריסון והשליטה העצמית אינם בטבעם, הם קיימים רק בזכות מוראה של מלכות ומוראה של החברה.
אחרת, היו כולם מדממים למוות ברחובות תל אביב.
חינוך מתאפשר רק על ידי הקניית ערכי היהדות במלואם ובשלמותם. ילד חרדי אף פעם לא עובר ‘סדרת חינוך’, הוא פשוט גדל על ברכי ההלכה והתורה, והם אלו המעצבים את אישיותו ובונים בתוכו טבע חדש ומוסרי, של בן תרבות.
הורה חילוני, לעומת זאת, יכול לאלף את בנו המגודל, ולהקנות לו הרגלים לשעת מעשה. הרגלים שנמוגים ברגע אחד, כשהתאווה או הכעס חוצים את הרף המינימלי, כאותו חתול של רבי יהונתן אייבישיץ.
ברגעים האלו מתגלה האדם האמיתי, או בעצם החיה האמיתית.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]
-
כל מילה פנינה
-
מי שחושש בה”רחוב” הם החרדים. ולמיטב ידיעתי בעניני “בין אדם לחבירו” וכדומה
החינוך החילוני מצליח יותר מהחרדי. אפ’ בכנסת מי שמנסה לדאוג למסכנים –הם לא החרדים ולא הדתיים–אלא דווקא האחרים.
אז הכותב הנכבד–כתב מאמר תעמולתי ואולי יקצור מחיאות כפיים–אבל זה “לא מחזיק מים”