לשלם דווקא על שקיות ניילון מרשרשות?

זוכרים את האישה הזו שיצאה מחנות המכולת וסלה בידה?

באותם ימים לא עלה בדעתנו, הסופרים, לספר על אישה שיצאה מן המכולת ושקית בידה. איזו שקית? למי היו שקיות? ממתי רשרשו שקיות בידה של גברת?

אבל חלפו ימים. שקיות ניילון מרשרשות החליפו את הסלים הוותיקים.

וכיום יש כאלו שמבוגרים דיים כדי לזכור את המראות העתיקים של גברת עם סלים מחיי עצמם ויש כאלו שזוכרים את הדברים רק מהתמונות שבספרים.

והנה, כמו כל המצאה מבורכת ונאה, שבתחילה מתלהבים ממנה ומתחילים לצרוך אותה באופן קיצוני ולבסוף בוגדים בה ומנסים להשליכה לטמיון (ראו ערך האיפון ומוצרי המזון התעשייתיים) כך גם השקיות האלו. יום אחד גילו שההמצאה החשובה ביותר בתבל – המצאת השקיות המרשרשות – הפכה לתועבה. מעכשיו יש להכחיד את השימוש בשקיות ולחזור לימי קדם, לימי הסליםאותם החלו לחלק לצרכנים.

אפשרות אחרת, כפי שדורשים כעת היא – לשלם עבור השקיות.

אלא שאיננו שמים לב שיחד עם השינוי המבורך בהמצאת הניילונים, גם חל שינוי מבורך או פחות מבורך בתחום הצריכה.

בבתים שבהם גרות שתי נפשות וכלב, מספיק סל המכולת להכיל את כל הנקנה.

אפשר לראות זאת בקניות שאנו עושים במגה או ברשתות מזון דומות, שבהן הרצפה נראית בדולח והארונות – המקררים של החלב והגבינה מבריקים ושקופים.

במקומות אלו, אנשים ממלאים בעגלה, חלב אחד אפס אחוז, שני יוגורט עם פרי, לחם חום וחטיף בריאות וניגשים לקופה.

נוכל לדמיין איך אלו שפוקדים את רשתות המזון הללו שולפים מתיקם את סל המכולת שהביאו עמם לקנייה, ומכניסים את כל קנייתם פנימה, אל תוך הסל, מבלי שמשהו יבצבץ.

קשה יותר לדמיין איך אבא למשפחה מרובת ילדים שנכנסעד היום  ל’רמי לוי’ או ל’אושר עד’, ויצא עם שתי עגלות מלאות בבקבוקי שמן, סוכר, קמח, מיני מתיקה, שקיות חלב מספר גבינות חמישה אחוז, קופסאות רסק עגבניות ומצבור שקיות טישו – יצא מהסופר וסל בידו. גם חמישה סלים לא יתחילו לגרד את התצרוכת.

אותם אנשים שממלאים שניים או שלשה סלים – הם גם אותם אנשים שנוסעים ברכב ויכולים להניח את הסלים בו, או אפילו במקרה הרע, להניח את הקנייה בתפזורת.

האנשים שממלאים חמישים שקיות באושר עד, לא תמיד יכולים לשפוך את התוצרת ישירות לרכבם, הם סוחבים באוטובוס או בהסעה, בסיועם של חמשת ילדיהם, כל אחד עשר שקיות, ואינני רואה איך בנקל, במהירות וביעילות הם ישפכו את המוצרים, במקום לשקיות, ישירות למונית ואיך כשיגיעו לביתם ויצטרכו לעלות עד קומה שלישית או רביעית, יעלו את קנייתם בתפזורת, כי צריך לשלם עבור שקית.

מי שישלם את עשרות האגורות שיטפסו ברגע ויגיעו למספר שקלים, יהיו האנשים שאין להם רכב, שמתקשים בכל שקל, שקונים את מוצרי היסוד בכמויות, כדי לתת לעשרת ילדיהם את המזון הבסיסי שהם רגילים לו.

אז אולי החוק הזה צריך להיות מופנה רק כלפי מי שיכול להסתדר עם סלים? כלומר, כלפי אלו שהכמות שהם קונים יכולה להיכנס לסל?

אולי החוק צריך לחול על כאלו שיכולים לתכנן את קנייתם, ולתכנן את לקיחת הסלים מהבית לחנות,  מבלי שמישהו יפריע את מנוחת מחשבתם בנדנודים ובמשיכת השמלה, כמו הילדים המוכרים לנו ממשפחות מרובות הילדים?

ואולי, בכלל, היו צריכים הוגי התכנית,  לחשב שבמקום להשתמש בשקיות הסופר לפחי האשפה הביתיים, (כפי שעושים רוב האנשים, ממחזרים!) -יצטרכו אנשים לרכוש שקיות אשפה במיוחד לאשפה.

 כך, בעצם, מבחינת זיהום האוויר, ישתמשו באותו מספר שקיות, רק שלא על חשבון הסופר, אלא על חשבון הרוכש, ואם כן במה הועילו חכמים בתיקונם?

ובכלל, כל עוד העולם מלא ומתמלא מיום ליום ביותר מוצרי פלסטיק חד פעמיים, האם בדיוק ההפחתה בשקיות ניילון אלו תביא את הגאולה? ואולי אחריה ינדבו לנו בצרכניות צלחות זכוכית כמו אלו שהיו פעם וחסל סדר צלחות חד פעמיות?

טוב, בינתיים נקבל בתודה את הסלים שנותנים לנו בחינם לרגל השקת המיזם, נשאיר אותם בבית, כי מי בכלל זוכר לקחת אותם לקנייה הבאה? ונקבל  בקנייה הבאה, עוד כמה שקיות כאלו, שישמשו אותנו בבית לצרכים אחרים, שקשה לדמיין כרגע מה הם יכולים להיום.