1.
נכון שחברי הכנסת של דגל התורה לא תמכו במועמדות של נשיא המדינה רובי ריבלין, למרות שמכל המועמדים הוא היה נראה הכי קרוב לחרדים; גם נכון, שהם עשו זאת לא לפני שהתייעצו עם הגראי”ל שטיינמן.
הגיוני גם, שכאשר הנשיא מועד, עיתון המייצג את מי שלא נמנו על אלו שתמכו באיש שהחליק, ייצא בסוג של ‘הנה, אמרנו לכם’.
ובכל זאת, קצת צרם לי הטור של צ’ שפיגלמן ביתד נאמן:
“להיות נשיא זו עבודה קשה, ולכן במדינות ציוניות רבות ממנים לנשיא כפיל… דווקא כשרובי ריבלין נבחר, נשמה מחלקת הכפילים בבית הנשיא לרווחה. דומה היה שהפעם תהיה מלאכת האיתור קלה מתמיד. אחרי הכול, מדובר בסבא חביב ובלתי מזיק, מהסוג שהעלייה הרוסית הברוכה הביאה אלינו באלפיהם..
“עד מהרה התברר שריבלין מציג אתגר קשה אף יותר מקודמו. כשנבדקו התכונות הנדרשות לכפיל הריבלינאי התברר שדרישות הסף נמוכות במיוחד: על המועמד להיות קופצני, ילדותי ונוטה לדיבורי שטות, חסר הבנה בנושאים המדוברים, בעל יכולת לשנות את עמדותיו מהקצה אל הקצה..
“בסופו של דבר נמצא המועמד המושלם לתפקיד הכפיל הנשיאותי. היה זה ליצן מובטל שפוטר זה לא מכבר מאחד הקרקסים הנודדים. גמישותו הבלתי נלאית של הליצן שבתה את לבם של אנשי הנשיא מהרגע הראשון. גם הוא, בדיוק כמו ריבלין, יכול יום אחד לדבר בשבחם של בחורי ישיבה ולומדי תורה ולארח למחרת עדת ברברניות רפורמיות. גם הוא, בדיוק כמו הנשיא, יכול לזנק מימין לשמאל, ושוב לימין ואז למרכז, ולסיים את התרגיל כשהוא עומד על רגליו ומצפה למחיאות כפיים. גם הוא, כמו כבוד הנשיא, יכול לפלוט מילים מצחיקות, משפטים מטופשים ואפילו נאומים שלמים חסרי היגיון, אבל כולם נדים בראשם ויודעים שאף אחד לא מתייחס אליו ברצינות..
“וכך אירע שהליצן בר המזל התקבל לעבודה בבית הנשיא.. באחד הביקורים הרשמיים ביישוב מרוחק, לא ברור מתי בדיוק, נשכח רובי ריבלין מחוץ לרכב השרד והשיירה יצאה לדרכה. כשהגיעו לירושלים והאבדה התגלתה, איש לא טרח לחפש אותו. הכפיל הוזעק מביתו ומאז הוא ממלא את מקומו על הצד היותר טוב”.
נו, לא קצת הגזמתם?
2.
לפני שבוע העיר לי העורך הראשי של חרדים 10, דוד רוטנברג, כי משהו בטורו של העיתונאי חיים ולדר ב’יתד’ לא מסתדר לו עם המציאות.
לא התייחסתי, משום מה. נראה היה לי שההערה קטונונית מדי, ודילגתי עליה בטור ‘בין השורות’ של השבוע שעבר.
השבוע גליתי שההערה הזו הובילה ליצירת הטור של ולדר השבוע. רק נזכיר: בטור הקודם סיפר ולדר על מתנת טטריס שקיבל בילדותו, אותה העניק לחבר בפרץ של לארג’יות.
“‘זה סיפור חמוד מאד’, כתב לי ידידי דוד רוטנברג, ‘רק מה, הוא לא יכול להיות נכון. אתה כותב שהוא התרחש לפני ארבעים שנה, כלומר בשנת 1976. מה לעשות שהטטריס הומצא בשנת 1984 ברוסיה ושווק בארה”ב בשנת 85’ (לפני 31 שנה)?'”
“בטח אתם אומרים לעצמכם ‘נו, שוין, אז זה היה לפני 31 שנה, ולא ארבעים. מה הסיפור כאן?'” – שואל ולדר בטורו.
כן, בדיוק זה מה שאמרתי אני לעצמי. 31, 40, מה ההבדל הגדול?
“אז אני אומר לכם מה הסיפור”, ממשיך ולדר. “לפני 31 שנה הייתי בן 17, ואם בגיל 17 שיחקתי בטטריס נו מילא, אבל זה שנתתי אותו לחבר בלי מחשבה, זה כבר אומר משהו, לא טוב, עלי”…
אבל מה שבעיקר הדאיג את ולדר היא העובדה לפיה הוא זכר בבירור איך בתור ילד שיחק במשחק הטטריס, “ההוא עם האנשים הקופצים מבניין בוער ושני כבאים שקולטים אותם באמצעות אלונקה”.
אז משהו השתבש בזיכרון אצלו?
זהו, שלא. מחקרים מוכיחים שלעיתים דמיון שנחרט במוחו של אדם, הופך אצלו למשהו שכביכול היה במציאות. והוא יכול לתאר אותו בצבעים חיים, כאילו זה קרה ‘על אמת’.
בסוף הטור הוא מציג את פתרון התעלומה. זה היה פיירמן.
את הקטע היותר מעניין מצאתי במשפט אחר של ולדר. היה זה כאשר סיפרתי בקבוצה כי שמעתי כבר בשבת הקודמת את ההערה, ומשום מה היא לא נראתה לי מספיק חשובה ל’בין השורות’.
“כעת, כשאני רואה שהקדשת לזה את הטור השבוע, אני מבינה ששגיתי…”, כתבתי.
“לא שגית”, השיב ולדר. “זה לא את, זה אני שלוקח קצה של חוט ותופר חליפה…”
3.
אני ממש בעד כל עזרה למכללה של עדינה בר שלום, אני גם חושבת שאביה הגדול, הגר”ע יוסף זצ”ל אהב מאד את יצירת עולמה, המכללה שהקימה.
אבל מכאן ועד לשים לאביה מילים בפיו, לפיהן הוא, כביכול, הסכים שהיא תהיה חברת כנסת, הדרך לטעמי רחוקה. בחייו, מעולם לא שמעתי עדויות על כך משום איש בסביבתו. כאלו גם לא התפרסמו בשום מקום.
לכן התחברתי לקטע בטורו של יעקב ב’ פרידמן בבקהילה:
“מחוז ‘פטגוניה’ בדרום העמק של ארגנטינה הוא מהמדהימים בתבל… ‘הקרחון המתנפץ’ שאינו יודע שלווה ומנפץ בשאון גדול רסיסים כחולים של קרח; נהרות הטובלים בשברי קרחונים אדירים; הרי געש פראיים, מדבריות שממה חוצים לגונות תכולות החוסות בצל הרי האנדים..
“עיירת המוצא לכל היופי הזה היא ‘אל קלפטה’, עיירה על אם הדרך, חסרת ייחוד, המצויה שם כמגרש חניה ולינה להמוני התיירים”.
מכאן הוא עובר אל הנמשל.
“‘בלילות ילדותי’, סיפרה לי הרבנית בוטבול, בתו של גאון ישראל מרן הגר”ע יוסף, ‘הייתי מתעוררת באישון ליל, דמותו של אבא הייתה שם תמיד. תמיד עם הררי ספריו. הקור היה מקפיא, כסף להסקה לא היה, אפילו לסוודר ראוי לא היה לו כסף. אבא התעטף בשמיכתו ולמד לילות תמימים בקולו החרישי, ההמיה החרישית הזו ליוותה את לילות ילדותי, הייתי ניגשת בדממה ומכסה אותו בשמיכה שלי. אבא לא הרגיש. אם בתו של גאון ישראל רוצה להגדיר את אבא, זה התיאור שהייתי מצפה ממנה. כך מציירים את פטגוניה הקסומה!”
אבל, וכאן מגיע האבל הגדול: “יש לו למרן גם בת אחרת, המתעקשת לכל אורך הדרך לצייר אבא שבנתה בצלם-דמותה. איזה ‘על האש’ אכל אבא ביום העצמאות, איזה זמרים אהב, כמה פעמים ביקר במכללה שפתחה, ומה היה אבא אומר ‘ללא ספק’ על בתו כחברת-כנסת לעתיד. זהו, רבנית בר-שלום, במקרה הטוב, תיאור שולי של אבא, תיאור של ‘אל קלפטה’, וממילא מזייף את התמונה כולה.
“האם אין לך את הראיה והאופקים והממד למחזה השני: אבא בלילותיו הקפואים, עטוף שמיכה, טובל מוחו ונשמתו בתהומות הדעת?”…
חריף מדי, אבל לא משולל יסוד של אמת.
4.
המדור ‘מעשה בכדור’ של בקהילה הוא אחד המדורים הכי ותיקים בעיתון – הביא אנקדוטות וסיפורים משעשים מהנעשה בעולם.
אפשר להתווכח האם לקט כזה מהווה תמורה לדפים שהקורא שילם עליהם במיטב כספו. להגנת המדור יש שיאמרו – הקוראים ‘משוגעים’ עליו.
לא נתווכח, רק נבקש, שבפעם הבאה שכותב המדור מביא תמונה וכיתוב, אנא יקפיד, וגם העורך ישים לב, לתקינות הכיתוב מתחת לתמונה.
הכותרת “לחלק את העולם”. בתמונה: “בא’ כסלו תש”ד התכנסו מנהיגי בעלות הברית: ראש ממשלת קנדה וינסטון צ’רצ’יל (מימין), נשיא ארה”ב פרנקלין רוזוולט, ומנהיג ברית המועצות יוסיף סטאלין (משמאל).
ובכן,, צ’רצ’יל היה ראש ממשלת בריטניה. עדכנו נא, בקהילה.
5.
היה זה בקיץ 2010, לפני למעלה משש שנים, כאשר הגעתי ככתבת בקהילה אל אוהל המחאה של משפחת שליט, שהוצב ליד בית ראש הממשלה בירושלים.
בעוד בני משפחתו של גלעד שליט מפגינים בעד שחרורו, הפגין חגי בן ארצי נגד. כבר אז סיפר לי על היחסים הלא משופרים בינו לבין משפחת נתניהו.
היחסים בין חגי, אחיה של שרה, לבין משפחת נתניהו ידעו במהלך השנים, עליות ומורדות. היו שנים ששתי המשפחות היו מלוכדות ומאוחדות. אבל מיד לאחר ‘נאום בר אילן’, ולאחר שנתניהו החל לשבור שמאלה, הידרדרו היחסים. בראיונות השונים שהעניק לכלי התקשורת נהג לומר כי התאכזב מביבי, גיסו, בכמה צמתים היסטוריים, “כמו הסכם חברון והססנותו מול תכנית הגירוש מגוש קטיף, הוא לא גילה מנהיגות ונאמנות לעקרונות שלו”.
צילום:פלאש90
הוא עמד באותו לילה מול בית משפחת נתניהו,מוקף בשלטים של “לא בכל מחיר” ו”שהחמאס ישלם את המחיר”.
“הם אגואיסטים! הם מעדיפים את האינטרס האישי שלהם על פני האינטרס הלאומי”, אמר לי, כשהוא מתייחס למשפחת שליט.
הוא סיפר לי אז כי שוחח לא פעם עם נתניהו והלה אמר לו כי “מי שרוצה לדעת מה דעתו בנושא, שיקרא את ספרו ‘מלחמה בטרור'” – ספר אותו כתב אחרי מותו של אחיו יוני. חגי אמר לו: הנה, “הקב”ה נתן לך צ’אנס שני”, תבהיר שאתה לא מוכן לשחרר מחבלים.
“יהי רצון שה’ ייתן לו כוח לעמוד מול הלחץ הברוטאלי המופעל עליו בידי המשפחה האגואיסטית”, אמר לי אז. הסוף ידוע. המחבלים שוחררו, גם גלעד.
ומאז, חגי עקבי ביחסו העוין למשפחת האחות והגיס.
זו הסיבה בשלה כל-כך התפלאתי השבוע לראות איך עיתון משפחה מקדיש כתבת מגזין כדי להציג את דבריו של חגי בן ארצי, נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו – תחת הכותרת “לביבי לא אכפת מכלום, הוא לא מחובר לכלום”.
לרגע תהיתי אם אינני אוחזת בידי את ‘ידיעות אחרונות’.
לא, זה היה משפחה.
6.
היה זה לפני שבוע, כאשר הגיעו אלי עדויות מתוך מערכת יום ליום.
האנשים דיברו בפחד, סיפרו על “תסיסה במערכת”. מתברר, שההכרזות של יו”ר ש”ס אריה דרעי על שהוא מקפיד לקרוא את עיתון ‘המודיע’ ורק אותו – פגעו בעובדים, שראו במקום עבודתם את עיתון הבית של ש”ס.
זו לא הפעם הראשונה בה דרעי מתנער מכל קשר עם העיתון, אבל הפעם הוא הצליח לפגוע בהם.
לאות מחאה, כך סיפרו לי מי שסיפרו, הם גימדו את דרעי בעיתון של שבוע שעבר (פרשת חיי שרה), והבליטו בשער את שר הבריאות יעקב ליצמן.
פניתי לעורך העיתון, יצחק קקון, שהכחיש את הדברים מכל וכל – והפנה למנכ”ל, בטענה, שהאזכור של ליצמן בעמוד השער בוצע בשל ‘דיל’ צרכני ממומן.
המנכ”ל לא הגיב לפנייתי, צריך לציין.
שבוע חלף. בתחושה שלי השמועות יסודן היה אמיתי, גם אם היו מוגזמות מעט. הנה בעיתון של השבוע, פרשת תולדות, שב דרעי אל מיקומו הקבוע בעיתון, אל השער, תחת הכותרת: “יו”ר ש”ס השר הרב אריה דרעי סייר בעיר הדרומית דימונה”.
גם בכותרת הראשית הוא הוזכר: “יו”ר ש”ס השר הרב אריה דרעי מנסה לגבש הבנות בין ראש הממשלה נתניהו לשרים בנט וכחלון”. זו הפעם הראשונה, אגב, בה שמעתי שהוא קשור למאמצי התיווך. איש מבין הנוגעים בדבר לא שמע על כך…
אז אם דאגתם לעיתון, השבוע הוא חזר לאיתנו.