שליין, חוק המואזין – ושליחי חב”ד

 ברוכים הבאים לפורמט החדש בהנחיית נפתלי בנט וליאור שליין. הפרק הראשון נקרא “אברהם אבינו – כן או לא?” והשבוע עברנו לפרק “אלוקים – כן או לא?”.

ראיתי את הפוסטים ואת הלייקים ואת הזעם הקדוש בכל צד, אבל לא ממש עקבתי אחרי הפרטים. סליחה, אני פשוט לא מאלה שמאמינים רק בגלל הוכחות מדעיות, ולא מבססת את האמונה שלי על בסיס ממצאים ארכיאולוגיים וחרסים עתיקים.

על מה בדיוק שליין מתווכח? מה הוא מצפה למצוא? כתובת שעליה כתוב “אברהם אבינו היה פה, נובמבר תתפ”ז, עד מתי?”

אלוקים, אברהם והתורה קיימים – כי אנחנו קיימים, ואנחנו עוסקים בהם ומביאים אותם לתוך מציאות ימינו.

ההוכחה הכי טובה לכך היא צעיר ושמו ליאור מרדכי שליין (זה השם המלא), שיושב בארץ שהובטחה לאברהם, 4,000 שנה אחריו, ומדבר עליו, ממש בשפתו של אברהם.

הנה פסקה קצרה ויפה בהקשר הזה. לא כתב אותה רב. כתב אותה אחד העם, מנהיג ציוני חילוני.

במאמרו המפורסם “משה”, הוא עונה לציניקנים של דורו: “זה משה האיש הקדמון, שאתם מבקשים לברר מציאוּתו ומהוּתו, אינו עניין אלא למלומדים שכמותכם. אבל אנו יש לנו משה אחר, משה שלנו, זה שצורתו קבועה בלב עמנו מדור דור והשפעתו על חיינו הלאומיים לא פסקה מימי קדם ועד עתה. ומציאותו ההיסטורית של משה זה אינה תלויה כלל בחקירותיהם.

“כי אף אם הייתם מצליחים להראות בבירור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגָרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל ה’מדבּריות’ שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה”.

במילים אחרות, נדמה לי שאפשר לנסח זאת כך: משה רבנו – הוא פשוט גב האומה.

  תמיד ידענו, לצערנו, שחברי הכנסת עוסקים לעיתים בגימיקים. אבל כשמדובר בגימיקים לאומניים – זה מתחיל להיות מסוכן. אנחנו פה, בישראל, מבינים שלפעמים הצעת חוק היא יותר הודעה לעיתונות. אנחנו רואים אותה כגימיק, כחיפוש תשומת לב, כיציאה קטנה באין כניסה. אבל העולם תופס זאת ברצינות תהומית, ומפרש את הדברים כגזענות. כאילו ישראל באמת מחוקקת חוק רעש לכולם, וחוק רעש למוסלמים בלבד. והחוק הזה, כמובן, לא יפחית רעש. הוא יגביר אותו. בעולם הערבי ובעולם המערבי. חשוב לשמור על האינטרסים שלנו כשצריך, ומותר להתווכח עם מדינות שהן ידידות, אבל למה להתאמץ ולתקוע אצבע בעין? למה סתם להרגיז ולהתסיס?

הרי יש בישראל תקנות רעש ויש אכן מפגעי רעש רבים. צריך פשוט לאכוף את מה שכתוב כבר עתה בספר החוקים. אבל יותר קל לחוקק מאשר ליישם ולפקח. יותר קל ללכת לכיוון הפופוליסטי, האנטי־מוסלמי, מאשר לשלוח את המשטרה להשליט סדר בכל המגזרים.

התחרות בין הח”כים הופכת לאחרונה למביכה: מי יציע את החוק הכי הצהרתי ומיותר? מי יחייב אותנו לנופף בדגל, או לשלול אזרחות, או להנמיך מואזין? ואיך זה בדיוק אמור לתרום ליהדות ולציונות של המדינה? הרי האזרחים, התרבות, הרוח, הערכים – הם אלה שמשפיעים על פני החברה, ולא החוק הפרובוקטיבי הבא.

מעניין באמת מה הוא יהיה, ואיזה שיא הוא ישבור. אולי שלילת אזרחות ממואזין שלא ישים את דגל ישראל על המסגד שלו?

 “הנאציזם התפורר, הקומוניזם מת, היהדות חיה!” הכריז מלקולם הונליין באוזניהם של 4,552 שליחי חב”ד שבאולם. כמה שעות קודם הם הצטלמו בתמונה הקבוצתית המפורסמת, שרק גדלה מדי שנה, ואז המשיכו לאולם ניו־יורקי ענק, לערב הצדעה רשמי. הם באים לפה בכל שנה כדי להיטען, לקבל כוחות. נואם הכבוד הפעם היה הונליין, מנהיג ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים האמריקאיים, שבהחלט הטעין אותם היטב להמשך השליחות.

22 שנים אחרי פטירת הרבי מלובביץ’, האימפריה שהקים לא רק שלא קרסה, אלא גדלה פי כמה וכמה. בכל 48 שעות יוצא שליח חדש לנקודה כלשהי בעולם, להילחם בבורות, בהתבוללות, באנטישמיות, באדישות, בבדידות. הונליין המשיך: “אנחנו קוראים בפרשות של השבועות האלה על אברהם ושרה, יצחק ורבקה, על האבות והאמהות שלנו. הם אלה שנותנים לנו השראה ומוטיבציה. אתם הרי יודעים שהתפקיד שלכם הוא הזכות הכי גדולה והחובה הכי גדולה. התפקיד שלכם הוא לחנך את הדור הבא שהאוצר הכי גדול של האדם אינו העושר שאתה צובר, אלא התשובה לשאלה: חיים של כמה אנשים שינית? בכמה אנשים נגעת? זו הירושה האמיתית של כל אחד.

“בשנים האחרונות חב”ד עוסקת יותר ויותר בלימוד תורה, בשיעורים, בקורסים. לא רק בחלוקת מזון, סופגניות, בהפצת חום וחיוך. זה חשוב. ראשי התיבות של חב”ד הן הרי חכמה, בינה ודעת. אנחנו עם שהלימוד, שהידע האינטלקטואלי, תמיד היה סימן הזיהוי שלו. צריך לחזור לכך.

“הגישה שלכם היא בדיוק מה שהעולם היהודי המפולג צריך כעת: להסתכל על האחר ולראות מה הוא כן, ולא מה הוא לא. לפעמים נדמה לי שבבתי הספר של חב”ד, בשיעורי חשבון, מלמדים רק חיבור וכפל, ולא מלמדים חיסור וחילוק. כי אנחנו לא רוצים לחסר ולחלק, רק לחבר ולהכפיל…”

הסטטוס היהודי:

“אברהם מחולל מהפכה, אבל בפרשת השבוע, פרשת ‘תולדות’, יצחק נדרש להיות הדור השני למהפכה – לא ליצור שום דבר, רק להמשיך בדרך, להתמיד, להטמיע את הרעיונות החדשים. אם לא יצליח, המהפכה תיכשל. אז כל ההתחלות קשות, אבל כל ההמשכים – קשים גם הם. לפעמים ההמשך קשה אפילו יותר” (הרב עדין שטיינזלץ)

• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’