1.
כבר מזמן לא התעצבנתי כמו בפרשת הרב אייל קרים ובג”ץ. באיזה שהוא שלב השבוע נדמה היה לי שהביאו את הסופר-טאנקר במיוחד מאמריקה רק כדי לשפוך עליי קצת מים צוננים.
אני חושב שלא קלטנו בזמן אמת כמה האירוע הזה הוא מכונן. כמה הוא משפיל את צה”ל (הרמטכ”ל מחליט על מינוי, אבל השופטים צריכים לאשר אותו. זה כה סמלי, כי זה בעצם מה שקורה לצה”ל גם בזירת הלחימה – הכול צריך לעבור קודם את המשפטנים), את התורה (שהוצגה שוב כמשהו פרימיטיבי שצריך “להסביר אותו” לנאורים, ולא כתורת חיים משותפת), את הרב קרים (ואולי בעצם את כל רבני ישראל, באשר הם), את הפרקליטות (שהתייצבה בתפקיד המשיבה, אבל לא ממש הבינה את התיק, ובדיון הראשון פשוט הביכה את עצמה מול השופטים כשלא הצליחה להסביר מה לא בסדר בעתירה המקושקשת הזאת) ואת התקשורת (ששוב הוכיחה שכשמדובר ברבנים יש רק דרך סיקור אחת: להידבק לכל מיני ציטוטים חלקיים שנשלפו או הומצאו, ולא להעז לתקוף את הדיקטטורה המשפטית).
טוב, יש גם מישהו שמרוצה בסוף כל הסאגה הזאת. זהבה גלאון.
2.
אל תיתנו לשריפה לבלבל אתכם. מה שקרה בבג”ץ נדחק לשולי הכותרות, אבל הוא קו פרשת מים של ממש.
הרב קרים הרי הבהיר את דבריו פעם אחר פעם לאורך השנים. הרמטכ”ל כבר שמע ממנו הסברים, ונחה דעתו. כבר נקבע תאריך לטקס החילופין הרשמי עם הרבצ”ר הקודם. כבר נאפו הבורקסים הצבאיים. אז מאיפה הטירוף הזה פתאום? מי מינה אתכם – סלים ג’ובראן, ניל הנדל ומרים נאור – לעסוק בענייני השקפת עולם ודעות? האם הנושא הזה מופיע בספר החוקים, או שאתם מפרשים גם את “רוח החוק”, ובעצם פוסקים לפי האג’נדות שלכם? מאיפה היומרה להגיד במהלך הדיון את המשפט הבא, שכאילו יצא ממשטרת מחשבות סובייטית: “אנחנו רוצים לשמוע מה יש לו לומר, מה הייתה עמדתו אז, מה עמדתו כיום, אם הוא חזר בו”?
ובעודי מתעצבן ולא מבין איך אף אחד לא כותב על מה שקורה כאן, לא תאמינו מי סיפק לי את הפרשנות החכמה ביותר למצב. פרופסור יגיל לוי.
לוי הוא חוקר ותיק של יחסי צה”ל והחברה הישראלית. מבית המדרש האקדמי שלו ושל חבריו הגיע המונח המגעיל – “הדתה”. כאילו דת זה דבר רע וצריך להיזהר ממנו, בצה”ל ובכלל.
במחקריו הוא משתמש בעוד ביטוי (אולי כדאי להתרגל, כי בקרוב גם הוא יהפוך לטרנדי): “תיאוקרטיזציה”. כלומר, זו לא סתם “הדתה”, נוכחות דתית בשטח, אלא ממש ניהול של הצבא על ידי סמכויות דתיות מסוכנות. פרופ’ לוי הוא אורח של כבוד בכל הפאנלים וימי העיון שמזהירים מפני ענף תודעה יהודית ברבנות הצבאית או מפני החיילים האלה עם הכיפות הסרוגות והמוטיבציה.
כשאני רואה אותו מתראיין או נואם – אני יודע מראש מה תהיה דעתו ומה תהיה דעתי על דעתו.
עד השבוע.
לוי פרסם בעמוד הדעות של עיתון ‘הארץ’ מאמר מרתק שעשה לי סדר בכל הפרשה הסתומה הזאת. הכותרת היא: “הקונספירציה של מינוי הרבצ”ר”. לוי מדגיש בסוף הטקסט שמדובר בתסריט בדיוני – אבל לדעתי הוא מלמד על אמת עמוקה.
3.
וכך הולכת הגרסה שלו למה שקרה, שייתכן וקרה, מאחורי הקלעים:
ביוני נועד ראש אגף כוח אדם במטכ”ל, האלוף חגי טופולנסקי, עם הרמטכ”ל גדי אייזנקוט, כדי להציג לו מועמדים לתפקיד הרב הצבאי הראשי במקום הרב רפי פרץ הפורש. “בחנו כמה מועמדים”, אמר האלוף לרמטכ”ל, “והמועמד הטבעי, מתוך הרבנות הצבאית, הוא אל”מ אייל קרים. לצדו שני מועמדים חיצוניים: הרב משה הגר, אלוף משנה במיל’ וראש המכינה יתיר, והרב בני לאו, רב קהילה בירושלים”.
“המועמדות של הגר ולאו קורצת לי”, אמר הרמטכ”ל, “הגר הוא מנהיג בציונות הדתית, וישרת את הצורך לצמצם את השפעת ראשי המכינות וישיבות ההסדר על החיילים הדתיים ולחזק את סמכות הרבנות הצבאית. הרב לאו, המסמל גשר בין דתיים לחילונים, יוכל למתן סכסוכים תרבותיים בצבא. קרים הוא המשך למה שיש לנו היום, וזה אינו מתיישב עם התוכנית לצמצם את פעילות הרבנות בקרב חיילים חילונים”.
“אני מצדד דווקא במינוי של קרים”, השיב ראש אכ”א, הידוע בחשיבתו המקורית. “אנו הרי מחפשים רבצ”ר, שבשונה מקודמיו, הרב אביחי רונצקי והרב רפי פרץ, ישאב את מלוא סמכותו מהרמטכ”ל. הגר הוא מנהיג בולט, שישאב את עוצמתו מהציונות החרד”לית, ואילו לאו מתון מדי, ומהלכיו לא יתקבלו בקרב ישיבות ההסדר והמכינות, הדוחפות להקצנה דתית”.
“נכון”, השיב איזנקוט, “אבל קרים איננו מתון. תראה איך סיבך את קודמי בספר ‘הלכות מזוזה’, שנודף ממנו ריח של זלזול בנשים ובחיילים שאינם יהודים. אני צריך רבנות מתונה”.
“לא”, השיב לו ראש אכ”א, “אתה צריך רבנות כנועה, שתתמתן ותשרת את רצונך לתקן את מה שכינית ‘טעות בניווט’, שהביאה להתעצמות הרבנות”.
“אבל איך יהיה קרים הדעתן, בעל הסמכות התורנית, כנוע?”, תהה הרמטכ”ל.
“עוד תופתע”, ענה טופולנסקי. “בעבודת חיפוש באינטרנט עלו אצלנו התבטאויות שערורייתיות עוד יותר שלו, המציירות אותו כהומופוב, שונא נשים, גזען, תומך בסרבנות ואפילו מתיר לפגוע בשבויות”.
“ואותו רוצה אתה למנות לרבצ”ר?” תמה הרמטכ”ל. “הרי אקים עליי את ארגוני הנשים, ואתה יודע כמה אמון הציבור חשוב לי”.
“בדיוק בשל כך אני חושב שנכון למנות את קרים”, אמר ראש אכ”א. “תפרוץ מחאה, וזה יעמיד אותנו באור לא נעים, אבל אתה תדבק במינוי — אחרי שקרים יחזור בו פומבית”.
“אם כך, מה הרווחנו?” שאל איזנקוט.
“הרווחנו רבצ”ר המחויב לערכים המתאימים לרוחנו, שעננה כבדה של חוסר לגיטימיות רובצת עליו, והוא יעשה הכול כדי לשכנע שהוא מתון. לכן, שלא כרונצקי ופרץ, הוא יימנע מהתבטאויות חריגות. הרווחנו רבצ”ר החייב לך את מינויו”, המשיך ראש אכ”א, “והוא ילך איתנו להעברה חלקה של ענף תודעה יהודית לאכ”א, ויטיף לחיילים הדתיים, הסומכים עליו, לכבד פקודות, אם נגיע לפינויי מאחזים. ולא פחות חשוב: תרוויח נקודות בקרב הציונות הדתית כמי שמגן על אנשי המגזר נגד השמאל, וזה רק יסייע לרפורמות שלפנינו, כמו הרחבת השילוב של נשים במקצועות לחימה”.
“ומי יודע”, קרץ האלוף, “אולי עוד יתמזל מזלנו וזהבה גלאון תלך לבג”ץ, ואז נמסמר עוד יותר את המחויבות של קרים, שיגיש לשופטים תצהיר כנוע”.
“רעיון מבריק”, סיכם הרמטכ”ל.
4.
אני מאוד מקווה שהתסריט היצירתי הזה יתברר כהזוי, קיצוני ולא מציאותי.
הרב אייל קרים נכנס סוף סוף – באישור בג”ץ – ללשכתו. נאחל לו בהצלחה בתפקיד הכה חשוב והכה לא פשוט במציאות שנוצרה. להוות כתובת של תורה, הלכה ואמונה לחיילי צבא ההגנה לישראל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו, מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים ומן הים הגדול עד לבוא הערבה, ביבשה, באוויר ובים.
• הטור מתפרסם בעיתון בשבע