איך קרה שיום של גשם הוא יום תוגה?

בדרך כלל, כשאין על מה לדבר, מדברים על מזג האוויר.

חוץ משתי עונות בשנה. בתחילת הקיץ, כשמוכרחים לדעת מתי מגיע השרב הגדול. ובחורף, לקראת הגשמים הראשוניים, וכמובן לקראת יום השלג הגדול, אם יבוא, לכשיבוא.

ברגעים הללו, רווים החזאים נחת של ממש. לפתע פתאום, עוברת פינת התחזית ממקומה הדחוק בסוף המשדר, לפריים טיים הישראלי, והחזאי התורן מדבר בחשיבות נוראה, משל היה נביא ברגעי התגלות השכינה.

העם שבשדות, ואף אלו שבבתים פנימה, מקשיבים בדריכות למוצא פיו, מתכננים את היומיים הבאים, על פי הוראתו הישרה. דוחים כביסות, אוגרים מזון, והכל מתוך תקווה, שהפעם, יצדק החזאי לפחות בחמישים אחוז מדבריו, דבר שלא ארע בתחזיותיו הקודמות.

כי מה לעשות, חזאי הוא רק חזאי, ובהחלט לא נביא.

יכול החזאי לשרטט מפות, לבנות תיאוריות של ממש, ורוח שובבה אחת, בחוצפה ובהתנשאות, תסיט את ענני הגשם למחוזות אחרים, למקום שבו אין לחזאי שלטון.

ובכל זאת, החזאי לא ממיר את עבודתו ואת מקצועו. שכן תנאי קטן הם מתנים באותיות הקטנות שבמעיהם: “כל התחזית הינה רק אם ירצה השם”.

אבל אנחנו, המון העם, לוקחים את דבריהם, משום מה, ברצינות תהומית ומוזרה. אמר החזאי מחר ירד גשם? אכין מעיל צעיף ומטריה. אמר החזאי מחר יהיו רוחות ערות ויבשות? אכבס ואתלה לרוב.

וגם כשהם טועים, החזאים, עדיין לא נפגמת אמונתנו. עם ישראל, מאמין בן מאמין, מוחל מחילה של ממש לחזאים התורנים, ובלבד שלא יפסיקו את נבואתם.

•

וכאן בעצם מתחילה הבעיה.

מתי בפעם האחרונה התפללנו לגשם? מתי בפעם האחרונה כיוונו היטב בתפילת ברך עלינו, והתחננו לגשם של ממש?

אין צורך חברים. החזאי לא עדכן שיהיה גשם השבוע, אז בשביל מה להתפלל? אסור להתפלל תפילת שווא. ואם הודיע החזאי על גשם בשבוע הקרוב, בוודאי שאין צורך להתפלל, הרי הוא יגיע.

יתרה מזאת, חוסר הכמיה והציפיה לגשם, יוצר מצב אומלל, שבו יום של גשמים הוא יום תוגה ועניה. הבגדים מתרטבים, הכבישים מלאי מים, העפר הופך לבוץ, הכביסות לא מתייבשות, והילדים, רחמנא ליצלן, אוי הילדים, יכולים לחלות חלילה.

•

“גדול יום הגשמים”, מגלים לנו חז”ל. גדול יותר מימים נשגבים ונוראים בהיסטוריית העם היהודי. יום ירידת גשמים הוא מתנת בורא העולם, ומי שנותן מתנה, נותן אותה בעין יפה, בטח כשמדובר במלך המלכים.

אז איך אפשר, איך אפשר למען ה’, להפוך את הימים האלו, לימי אבל לאומי, ולימי עצבות ודכדוך.

אבל אולי בכל זאת, יש איזשהו הסבר הגיוני.

כשאנחנו מצפים למשהו, כשאנחנו מייחלים אליו ומתפללים לבואו, אנחנו נשמח בו, גם אם נצטרך להתעטף בעוד שכבה או שתיים לכבודו. אך כשהמתנה באה מיוזמתה, בלי בקשה או תחינה מיוחדת, בלי כוונה והכנה הגלומה מצפייה, במצב שכזה, המתנה הופכת למשהו מעיק, מעיק וכבד, שאולי היה כדאי ועדיף להסתדר בלעדיו.

כשיודעים מהי הבעיה, אם כן, ניתן ליצור את הפתרון.

אז נכון, החזאים הבטיחו לנו סוף שבוע גשום, ומן הסתם הוא גם יגיע. אבל הי, הם עשו את תפקידם נאמנה, ומה איתנו? האם נבואתם נוטלת מאתנו את כח התפילה? מסתבר שלא.

גם ברגעים הללו, שנראה לכאורה כי הגשם הוא כבר מציאות, עדיין התפילה שלנו היא נדבך חשוב מאד בשלב ירידת הגשמים. לא רק בגלל הבטחתם של חז”ל כי תפילה על הגשם, הופכת אותו מסתם גשם, למטר, מלשון מטרה, כשהוא מכוון למקומות הנכונים, במינון הנכון ובקצב הנכון.

אלא גם, ובעיקר, בשביל שהגשם יהיה מתנה ולא מועקה, לשם כך שומה עלינו להתפלל ולייחל לבואו.

• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]