כשסיכמתי לשבת איתה ‘על כוס קפה’, דמיינתי לעצמי את הסיפורים על מאכלים מיוחדים אותם היא מבשלת בעשר אצבעותיה במטבח שבביתה.
רק מטעמי נוחיות ועצלות לא קבעתי איתה ‘שיחת מטבח’. אם לא מחשיבים את צלחת הסלט (ובורגול) שאיתה קידמה את פני.
במבט לאחור, הבנתי שטוב עשינו כשנפגשנו בחדרה שבכנסת. לא, גילה גמליאל, למרות מוצאה המזרחי (חצי-חצי, האבא יוסף מתימן, האמא עליזה מלוב) – אם ציפיתי לצאת ממנה עם כמה מתכונים משובחים לתבשילים שמעולם לא חלמתי להכין – היא לא אשת המטבח הקלאסית. למרות, שאיפשהו בדף הפייסבוק שלה מצאתי אותה עומדת ליד סיר מרק, בעת שהתארחה בבית משפחת כהן בגבעתיים, כשהיא מעידה על עצמה: “אפשר להגיד שהטבעתי את חותמי על המרק התימני המפורסם”. אז אולי יום יבוא והיא תיכנס למטבח ועוד תטביע בו חותם.
בינתיים, לא תאמינו, אבל החמות היא זו שמגיעה אל גילה הביתה, פעמיים-שלוש בשבוע, כדי להעלות שם ריח מגרה וביתי של תבשילים טוניסאים מנצחים. אין ספק שבשביל הרמוניה שכזו צריך אופי מנצח של חמות, אבל גם תכונות מעניינות של כלה.
אז כל מי שהכיר את גילה עשר-עשרים שנה לאחור, מתבקש לשכוח את התדמית שהיא יצרה, ולהכיר את ‘גילה החדשה’, זו שרכשה לעצמה גינוני אופי של שרה במדינת ישראל. לא עוד גילה שהובילה הפגנות בלהט, שדאגה שהחברים יחסמו כבישים עם הגמלים – והתעמתה עם שוטרים.
במשך שנים היא עובדת על עצמה, כשהיא נעזרת במאמן אישי, מנסה להימנע מלהתנגח פרסונאלית. רק מי שזוכר איך הייתה מתעמתת עם ראש הממשלה דאז אריק שרון על תוכנית ההתנתקות, מבין איזה שינוי מדהים היא עברה.
בהמשך הראיון, כשאזכיר נושאים שאמורים להקפיץ אותה, היא תשיב לי באיפוק מדהים. לא, היא לא תיגרר לסגנון פרובוקטיבי. אולי המאמן הוא שחולל את השינוי. אני הייתי מהמרת על ההבנה שלה, זו שהביאה אותה אל חדרו של המאמן, כמו גם הגיל והיותה אם. אין ספק שכל אלו מהווים גורם ממתן, לפחות אצל מי שיש בו הפיקחות להבין, להפיק לקחים – ולהפנים, שאם אתה מתכוון להפוך לדמות מפתח במדינת ישראל, אתה לא יכול להרשות לעצמך להיות ‘שר קרקס’ או ‘שר בלגאן’.
•
אל התקשורת החרדית היא פרצה בסערה לפני כשנה, דווקא באירוע שהיה אמור להיות פסגת הקשר של השרה האחראית על שוויון בין מגזרים, עם החרדים. היה זה לאחר שנענתה להזמנת חצר בעלזא והגיעה לסייר במרכז החסידות. ח”כ ישראל אייכלר סיפר לה, כמובן, כיצד החסידות כמעט ונכחדה בשואה, אבל את עיקר ההתפעלות סחטו ממנה הרבנית מבעלזא וכלתה, הרבנית הצעירה שרה-לאה.
גם כשישבתי מולה, בחדרה שבכנסת, יכולתי לראות את עיניה בורקות כשסיפרה על השתיים. כנערה, הייתי המנגנת בגן האידיש בו למדה “שורה-לאה” בקרית אתא, כך סיפרתי לה, והיא ממש התרגשה לשמוע.
אבל שנה לאחור הכותרות לא ממש החמיאו לה. מתברר, שאיפשהו נפלה הכנת הביקור המדוקדקת בין הכיסאות, ומישהו מבין מארגני הסיור שכח להנחות את השרה באשר לקוד הלבוש של הביקור. קוד לבוש, אגב, הוא פריט משמעותי ומקובל ביותר בסיורים מן הסוג הזה. אנשי משרד הפנים טורחים להנחות את השר קודם ביקוריו בבתי נכבדים של העדות השונות, בכפרים שונים – כל מקום והסגנון המקובל בו.
ודווקא השרה גילה גמליאל, מסורתית, שומרת שבת, כשרות, לצד עוד כמה מצוות חשובות, ואפילו מארגנת שיעורי תורה בביתה – הגיעה, בלי שום כוונה רעה וממש בתום לב, אל מרכז החסידות כשהיא לבושה במכנסים וגררה ביקורת. במבט לאחור, אולי מישהו מהעוזרים שלה היה צריך להפנות את תשומת ליבה, בדיוק כפי שסביבת ראש הממשלה מעדכנת אותו באילו סיורים יש לחבוש כיפה לראשו (הייתם צריכים לראות את הכיפה הגדולה אותה חבש ב’וועידת המודיע’).
כך או כך, לגילה חשוב מאוד להפנות את משאבי משרדה גם לכיוון הציבור החרדי, והיא עושה כל מאמץ בדרך להשגת המטרה.
לאחרונה אף פנה משרדה אל כלל ראשי הערים החרדיות והציע להגיש בקשה לקבלת תמיכות בנושאי העצמת נשים. “כל מה שקשור להעצמת נשים. בתחום החינוכי, בתחום האמנות, התרבות”, היא מבהירה, ומספרת שכסף דומה מוענק גם לרשויות ערביות. בבחינת אפליה מתקנת.
•
אני מנסה להבין האם גילה היא ‘קודם כל אמא’ או ‘קודם כל קריירה’, אבל קצת מתבלבלת.
היא נישאה בשלהי כהונתו של אהוד אולמרט עם ממשלת ‘קדימה’, ובקדנציית נתניהו השנייה, בין השנים 2009 ל-2013, ילדה את שתי בנותיה. זה לא קל להיות חלק מהקואליציה, כשאתה יוצא לשתי חופשות לידה די צפופות. אבל היא עשתה זאת.
היא מספרת לי איך שגרת יומה מתחילה מוקדם בבוקר.”אני מקפידה לקחת בעצמי את הבנות, יעל בת ה-5 ותהל בת ה-7, לגן ולבית הספר. זו השגרה שלי, אם כי ברור שיש ימים חריגים. הן מרוויחות אותי, ואני אותן”.
מצד שני, במהלך כל השנים היה חשוב לה להשקיע בקידום, בלימודים, בפוליטיקה. ולא, היא לא מבזבזת זמן על בישולים, בשביל זה יש את החמות מזל, “תוניסאית, היא אצלי יומיים וחצי בשבוע, מרימה אוכל טעים-טעים”. מזל מגיעה במיוחד מטבריה הרחוקה עד לתל-אביב, שם מתגוררים הבן והשרה, ותודו שזה ממש לא מובן מאליו. גילה עצמה, קשה להאמין, יודעת להכין בקושי חביתה ופסטה. אם ציפיתי לקבל פה מתכון או שנים, קיבלתי אל מולי שרה, הנוברת בקופסת פלסטיק שקופה בה שוכן כבוד סלט ירקות מעורב בפתיתי בורגול. קנוי, כמובן.
“אני מאמינה גדולה בשילוב ההורות עם הקריירה. כן, אני לא מתביישת לומר שהקריירה אצלי היא ערך עליון, אבל סבורה שאפשר לשלב בין שניהם בשילוב מנצח ונכון”.
זו אולי הסיבה לכך שהסכימה להשתתף בתוכנית ‘שש אמהות’, עליה קיבלה משוב נפלא, “גם מנשים חרדיות”, לדבריה.
דף הפייסבוק שלה די ‘קרוע’ בין קריירה לאמהות. בין נסיעות לברצלונה (כחלק מהמשלחת הישראלית שהציגה כיצד ניתן לשפר את חיי האזרח באמצעים דיגיטליים) לבין שובה הביתה (“כמה טוב לחזור הביתה”, כתבה, וצילמה את עצמה על רקע הדלת המקושטת בפתקי ברוכים הבאים שהכינה ילדתה בת ה-7 המציגה בפניה את אחד מהפתקים הצבעוניים).
•
היום היא מתגוררת בשכונת המשתלה בתל-אביב. אבל ילדותה הייתה רחוקה מרחק רב מהנוף והאנשים עמם היא חיה כיום. אמא עליזה עזבה את הלימודים מיד אחרי שסיימה כיתה ח’, אבא עלה לארץ בלי המשפחה, כשהוא מוצא את עצמו גדל אצל משפחות אמנה. כשנישאו הוריה, אביה נאלץ לפרנס בעצמו את המשפחה כטכנאי.
גילה הייתה הבת הקטנה במשפחה בת שישה ילדים, והחיים היו בתנאים כלכליים לא משהו, בלשון המעטה. עד היום היא מרעיפה בגדים ונעליים על הבנות שלה, רק כדי שלא ירגישו את החסר שהיא חשה בילדותה.
מי שעוקב אחר הפייסבוק של גילה יכול למצוא שם המון פוסטים המתעדים את הביקורים שלה אצל אמה, בת ה-73, המאושפזת בבית חולים חודשים ארוכים לאחר שעברה אירוע מוחי. הבת-השרה מקפידה לבקר אותה לא פחות משלוש פעמים בשבוע, אפרופו השאלה מה קודם אצלה למה – הקריירה או המשפחה…
“מאיפה הרגישות החברתית שלי? לדעתי, ספגתי את זה עוד בילדותי ממקום מגורינו – שכונת העיוורים. זה מדהים היה לראות שם משפחות רגילות, שאחד מבני הזוג עיוור, אבל הייתה גם משפחה בה שני בני הזוג היו עיוורים. והאנשים האלו עבדו ופרנסו את המשפחות שלהם בכל הכוח. זה מעצים אותך כילד”.
כשאני מנסה לחפש את הילדות במעברה, היא נזכרת בצריף בו התגוררו עד שהייתה בת 6. “צריף עם חדר אחד גדול, בו רק ארון בגדים מפריד בין ההורים לילדים. רק כשהייתי בכיתה א’ עברנו להתגורר בבית ‘נורמלי’, הבית שאבא בנה לנו על השטח של הצריף”.
היא זוכרת איך כילדה הייתה מלווה את הגבאי של בית הכנסת, עיוור, יהודי יקר בשם אליהו שמש ז”ל. “הייתי כותבת לו את הקבלות, הייתה לו רשימה של מי שהיה חייב לו כסף, הייתי מנהלת לו את זה. בין לבין, הקראתי לו ספרים, למשפחה שלו יש רשימה כתובה של כל הספרים שהקראתי לו והם מאות במספר. מ’דפים מן הכלא’ של משה דיין ועד ‘דנידין בשירות הריגול’. כילדה בת 9 אני זוכרת איך הלכנו יחד לסניף הדואר, כדי להוציא את ספרי הברייל שנשלחו אליו”.
אז הרבה כסף לא היה שם, בשכונה, אבל העצמה וכוחות נפש היו גם היו.
Marc Israel Sellem/POOL
•
ואולי זה מה שהזניק אותה לעבר השנים הרבות של הלימודים. עוד ועוד תארים, בתחומים שונים. בתחילה עשתה תואר ראשון בפילוסופיה ובהיסטוריה של המזרח התיכון. משם המשיכה לתואר שני בפילוסופיה – שניהם באוניברסיטת בן-גוריון, הסמוכה ביותר לגדרה. תעצומות הנפש אותם גררה איתה הביאו אותה לתפקיד יו”ר אגודת הסטודנטים, ובהמשך – יו”ר התאחדות הסטודנטים הארצית, תפקיד בו היא גאה מאד, באשר “לראשונה כיהנה בו אישה…”
כל אותה העת קינן בה החיידק הפוליטי. למרות, שעובדת היותה אשה, לדעתה, עצרה את קידומה והשהתה אותו.
“אני גם חושבת שנשים לא ניגשות לתפקידים אם הן לא בטוחות במאת האחוזים שיזכו בהם. גברים עושים את זה גם על 50 אחוזי הצלחה”, היא סבורה. לכן, נשים צריכות הרבה יותר סבלנות כדי להתקדם. היא מביטה לצדדים, אל הקולגות שלה במפלגה, ורואה איך התקדמו הרבה יותר מהר ממנה.
היא אינה נוקבת במפורש בשמות, אבל לא קשה להבין למי היא מתכוונת. השר לבטחון פנים, גלעד ארדן, ואפילו השר יובל שטייניץ שהתקדם מהר יותר ממנה. “יש חסמים לנשים”, היא סבורה.
ובזה בדיוק היא מנסה להילחם, במסגרת משרדה. במסגרת הכובעים הרבים אותם היא חובשת תחת משרדה – המשרד לאזרחים וותיקים, המשרד לשוויון מגדרי, שילוב הצעירים, פרויקט ישראל דיגיטלית.
בשנת 2003 נבחרה לראשונה לכנסת על משבצת הנשים החדשות ברשימת הליכוד ונכנסה היישר למקום ה-11 המשוריין. חלומה היה לזכות בתפקיד שרה, אבל היא נאלצה להסתפק בתפקיד יו”ר הוועדה לקידום מעמד האישה, כמה סימבולי. איפשהו בין לבין היו דיבורים על מינויה לסגנית שר החוץ, אבל השר, בנימין נתניהו, התנגד למינוי והעדיף סגן שר עם ניסיון כלכלי – שלא היה לה.
במרץ 2005 הצליחה סוף-סוף להתקדם ולזכות בתפקיד סגנית שר החקלאות ופיתוח הכפר, כשמעליה מכהן השר ישראל כץ. אבל אז פרצה סערת ההתנתקות במלוא עוזה, כשגילה מתנגדת נחרצות לתכנית ואף מצביעה נגדה בכנסת. בינואר 2006 פרשה סיעת הליכוד מהממשלה, כשהיא עוברת לכיסאות האופוזיציה. בפריימריז הבאים היא הגיעה למקום ה-38, כך שאת הכנסת ה-17 זכתה לראות רק מבחוץ. אריק הקים את ‘קדימה’, בעוד ‘המורדים’ הליכודניקים נותרו מאחור.
לא חשבת לצעוד יחד עם אריק ל’קדימה’? – אני שואלת. והיא עונה בנחרצות: “לא, אני לא מאמינה במפלגות אופנה. אני עם הליכוד”.
•
אם חשבתם שאת השנים בהם נפלטה מחוץ למעגל הפוליטי בזבזה לריק, טעיתם. כשמצאה את עצמה מחוץ לעשייה, ב-2006, מיהרה להסתער על עבודת התזה שלה ותכננה להשיג תואר ד”ר. היא אפילו בחרה כבר נושא, הגישה המדינית מול הגישה האסתטית בכתבי הפילוסוף אדמונד ברק.
אלא שעד מהרה התחרטה והחליטה ללכת על מסלול שיוכל לסייע לה בהמשך העשייה הפוליטית והסתערה על…תואר במשפטים. את התואר הראשון עשתה בקריה האקדמית אונו (לא החרדית), ומיד לאחריו תואר שני באוניברסיטת בר אילן.
פנומן, משה גפני. צילום:Miriam Alster/Flash90
תוך כדי לימודים המשיכה ‘לפזול פוליטית’. במאי 2008 היא הסתערה על תפקיד יו”ר מרכז הליכוד, מול משה כחלון, ולמרות שזכתה בהישג מרשים של 40% מהקולות, כחלון זכה בתפקיד. רק לקראת הבחירות לכנסת ה-18 הצליחה להתברג, והפעם אל המקום ה-19 והריאלי, כשהיא נכנסת לקדנציה שנייה בכנסת. ושוב, לא הצליחה לזכות בתפקיד שר ונאלצה להסתפק בתפקיד סגנית שר במשרד ראש הממשלה, כשהיא ממונה על קידום צעירים סטודנטים ונשים. בכנסת ה-19 אפילו את תפקיד סגנית השר לא קיבלה ונאלצה להסתפק בתפקיד סגנית יו”ר הכנסת ורכזת הקואליציה בוועדת הכספים.
אני שואלת אותה על התקופה ההיא, ועל עבודתה מול הנציגים החרדיים, ובמיוחד מול הח”כ הכי קולני בוועדה, ח”כ משה גפני, ויש לה רק מילים טובות לומר עליו. כזכור, היו אלו שנות ממשלת האחים בנט-לפיד, גפני נאלץ לראות את ועדת הכספים מכס ח”כ היושב באופוזיציה, כשניסן סלומיאנסקי מ’הבית היהודי’ מכהן כיו”ר הוועדה. ומי לא זוכר איך ‘פרק’ לניסן דיון אחרי דיון, עד לסיום המרשים של טרפוד חוק המע”מ על דיור.
“הגיע הזמן שגפני יהיה שר”, היא אומרת. “הגיע הזמן שהוא יתרום את הכישורים שלו גם לממשלה, כן, יש הרבה מה ללמוד ממנו”.
גפני בעיניה הוא “מקצוען”. הוא חסר סבלנות? – אני שואלת, והיא לא מסכימה עם ההגדרה. “ממש לא. הוא פנומן. יש לו יכולות תמרון, הוא יודע להתניע את הוועדה, לגייס משאבים לכיוון הנכון בחברה הישראלית”. לטעמה, הוא “מסתכל על המכלול של החברה, הוא אדם ראוי”. רשמתי.
•
אל הבחירות לכנסת ה-20, הכנסת הנוכחית, היא הגיעה מתוך המקום ה-14, הוא המקום ה-12 בפריימריז, כשהיא מתעקשת שהפעם לא תוותר על תפקיד שרה. התעקשה, וגם קיבלה. אל תוך משרדה, המשרד לאזרחים וותיקים, נוצקו עוד כמה וכמה תכנים וכובעים, ושמו שונה ל’משרד לשוויון חברתי’. לא שהיא לא חולמת על תפקידים בכירים יותר, נניח תיק החינוך, אבל היא מתרכזת כיום בעשייה במשרד שהופקד בידה.
השבוע היא חוגגת ובגדול, לרגל יום הציון ליציאה והגירוש של יהודים מארצות ערב. אני נזכרת בחברי הכנסת ניסים זאב מש”ס ושמעון אוחיון מישראל ביתנו שפעלו ללא לאות בנושא הזה, והיא מצטרפת לדבריי.
“נכון. ייאמר לזכותם, שניהם יחד העבירו חוק שמחייב את הכנסת לציין את היום הזה. לי, כשרה לשוויון חברתי, ניתנה הזכות לבצע את זה, וחגגתי את היום הזה גם בשנה שעברה וגם השבוע. ציינו את היום הזה בממשלה, הוקמה וועדת ביטון בנושא, ואני עושה הכול כדי להסתער על זה במלוא הכוח, כל עוד חיים איתנו האנשים שעוד זוכרים”.
היא חולמת ובגדול. היא הייתה רוצה לראות משהו כמו ‘יד ושם’ לזכר היהודים שנספו על אדמת אירופה – כזה בניין וכזה מיזם לזכר היהודים שנפגעו בארצות ערב. “מתוך תפיסה שחייבים לספר את הסיפור הזה, שאסור לדלג עליו בלימודי ההיסטוריה. כיום מדובר בפרק שאינו חובה”, היא מזדעקת.
שיתוף פעולה. בנט. צילום:Hadas Parush/Flash90
וכן, יש לה שיתוף פעולה מרשים בנושא עם שר החינוך נפתלי בנט. “זהו אבסורד שלא מחייבים את התלמידים ללמוד את הפרק ההיסטורי החשוב הזה. מדברים הרבה על השואה, אבל שוכחים שיהודים במדינות ערב אולצו לעזוב את הארצות בהם נולדו וחיו, ולהיפרד מרכושם. מעת לעת גם נערכו פרעות של ממש בהם.
באחת מישיבות הממשלה הקרובות עומדת לעלות הצעת מחליטים, והשרה גמליאל כולה תקווה שהנושא יקודם ויאושר. “הצעתי ש-10 מיליון ש”ח יגיעו ממשרד התרבות, ו-10 מיליון ממשרדי שלי, אבל שרת התרבות התנגדה לכך”, היא מספרת.
•
כפי שקיבלה על עצמה בשנים האחרונות, היא אינה יורדת לפרטי המתח המתוקשר לאחרונה בינה לבין השרה מירי רגב, אך לי, באופן אישי, נדמה שהמתחים בין השתיים אינן מנימוקים תחרותיים גרידא, אלא נובעים מהבדלי סגנון. גילה של היום היא לא ‘מירי כפיים’. היא ממלכתית ורשמית, או, כפי שאמרה פעם בראיון, “היא לא הסגנון שלי”.
קצת חבל ששתי נשים, שהגיעו לעמדות בממשלה, לא מצליחות ליצור ביניהן שיתופי פעולה, אם לא ‘נשים למען נשים’, מי יפעל למענן? גברים? זה קצת חבל, ובמיוחד כששתיהן באות מרקע מזרחי, ולכל הפחות בנושא הזה של קידום מורשת יהדות המזרח היה מצופה ששתיהן תרמנה את אותה כפפה.
את האמת? במהלך השיחה מלב אל לב שלי עם גילה התרשמתי מנקודות רבות. אבל אם תתנו לי להניח את האצבע על הנקודה שממנה התרשמתי הכי הרבה, אתוודה ואומר כי היה זה מהרגע בו חשתי שחומרי נפץ רבים עומדים לה על הלשון, כשהיא מדברת על שיתוף הפעולה שקרס בינה לבין חברתה למפלגה, אבל היא בולעת את המילים בעקשנות, ופשוט שותקת.
כפיים.