ערבים שורפים? אסור להכליל… אבל
בכל פעם שמתרחש אירוע טרור מחריד, מתלווה לו מופע תקשורתי עם דפוסים קבועים, שכולל בין השאר ראיונות עם מנהיגי המגזר הערבי, שבהם הם נוהגים לחבוש את אותן צ’קלקות ולהשמיע את אותן סירנות.
אחת מהן היא הוקעת הציבור היהודי ומנהיגיו, שממהרים לכאורה להכליל מהמקרה הפרטי, ועושים עוול (“מסיתים”, “מלבים”, “גזענים”) לציבור ערבי גדול והגון.
מי שניחן במעט רגישות אנושית יכול להבין את העלבון, הכעס והחרדה שמבטאים המנהיגים הערבים בדבריהם.
חשוב לזכור ולהזכיר כי הפושע, הוא ורק הוא, נושא באחריות הפלילית למעשיו והוא גם זה שצריך לתת את הדין עליהם – כנאמר במקורותינו: “האיש אחד יחטא, ועל כל-העדה תקצוף?” [במדבר פרק ט”ז, ס]
ואמנם, כל הסקרים שנעשו בשנים האחרונות הוכיחו פעם אחר פעם שרוב הציבור הערבי מתון בעמדותיו ומסתייג מטרור. במובן זה, המנהיגות הערבית צודקת. יתר על כן, בסופו של דבר רוב אזרחי ישראל הערבים מבינים כי מעשי הטרור פוגעים בהם עוד יותר משהם פוגעים בציבור היהודי, משום שהם מזיקים לתדמיתם, הירודה גם כך, ומלבים את הקיצונים במגזר היהודי.
ובכל זאת, וחרף האמפתיה, כיוון שרוב מעשי הטרור בעולם ורוב הרציחות על רקע דתי, אידיאולוגי, מגדרי ושבטי – נעשים היום בידי מוסלמים (בעיקר ערבים), מתבקשת כאן הכללה מסוימת. אפשר לכנותה הכללה תרבותית או סוציולוגית.
ההכללה הזאת אומרת דבר פשוט: החברה המוסלמית היא כיום החברה האלימה ביותר בעולם. לאלימות הזאת יש יסודות דתיים, מגדריים ופוליטיים והיא מופנת כלפי נשים, ילדים, מאמיני דתות אחרות ובאופן כללי כלפי זרים.
זו אלימות יומיומית – במשפחה ובין חמולות, עדות, מפלגות, תנועות, צבאות ומדינות. היא אכזרית ובלתי מתפשרת, משום שבחברה הזו התרבות הדמוקרטית טרם השרישה. אגב, היא מתבטאת, בין השאר, בריבוי תיאוריות הקונספירציה שמטילות אשמה על הקורבן.
צודקים, אפוא, מצד אחד אלה שטוענים שהטרור הוא מקרה יוצא דופן בחומרתו שאסור לגזור ממנו הטלת אשמה ישירה על הרוב השקט.
מצד שני, הם אינם צודקים בהתנערותם מאשמה תרבותית – קולקטיבית. אם החברה הערבית חפצה להפסיק את גילויי האיבה כלפיה, עליה לבצע סקירת מערכות כנה ומקיפה (כנהוג בחברה הדמוקרטית).
האשמת הקורבנות אינה הפתרון.
תגובות
אין תגובות