הרבי הלא מרקד • ידידיה מאיר נפרד

1.

אני מכיר כמה אנשים ששמעו השבוע שהמלחין של “אשת חיל” ושל “מזמור לדוד ה’ רועי לא אחסר” הלך לעולמו, ונדהמו.

מה? הוא חי עד עכשיו? הם הופתעו לגלות שמי שכתב ניגונים שנתפסים עתיקים וקדומים כל כך – הסתובב עד לפני כמה ימים בשכונת פלטבוש שבברוקלין.

אז כן. השבוע, בגיל 92, נפטר ר’ בן ציון שנקר. הלחנים שלו כבר מזמן זכו לתואר המחמיא מכול – “עממי”. כלומר, הם מעל ומעבר לקרדיט ספציפי. הם נכס צאן ברזל. נדמה שהם היו כאן תמיד, למרות שהוא הלחין אותם רק בשנות הארבעים והחמישים.

שנקר חי ופעל ושר כמעט עד הרגע האחרון. בראש השנה הוא הוציא לאור אלבום עם 16 שירים חדשים.

שמעתי ברדיו השבוע ריאיון עם אחד מידידיו, אברהם בקנרוט, שסיפר שרק ביום שישי האחרון, תוך כדי ההכנות לשבת, שנקר התקשר אליו לארץ עם רעיון לפרויקט מוזיקלי חדש.

2.

ישבתי השבוע שעות על הקלטות ישנות וגם חדשות של שנקר (טוב, מה יכולתי לעשות? להקשיב לדיון המעצבן על בג”ץ והרב קרים? לוויכוח המביך סביב השאלה האם צה”ל צריך להוביל מהפכה פמיניסטית-טנקיסטית, או קודם כול לנצח את אויבינו?). המון אוצרות מצאתי בכל שעות הארכיון האלה.

נתחיל בלהיט הראשון שלו, כבחור צעיר, ונסיים בלהיט האחרון.

בגיל 15 נקרא הנער המוזיקלי בן ציון לשיר בטיש של האדמו”ר, בעל ה’אמרי שאול’ ממודז’יץ, ניצול השואה שהגיע אז לאמריקה. הוא ריגש את האדמו”ר, ולכל הנוכחים היה ברור שמשהו חדש וגדול מתחיל כאן.

האדמו”ר, שכמו כל אדמו”רי מודז’יץ היה גם מלחין שחיבר מאות ניגונים, קרא לו אליו בסוף אותה “הופעה” ונתן לו שיעור ראשון במוזיקה: “עליך לשיר במתינות, לאט לאט, כמו קצב השעון, ולא כמו רכבת הדוהרת במהירות”. מאז הוא שמר על הקצב.

בכל הסרטונים שמתעדים אותו בשנים האחרונות, נראה שנקר הישיש שר נכון, מדויק, וכמעט תמיד עושה תנועות בידיו כדי לאפס את אלו שסביבו שלא תמיד מקפידים על הקצב.

בן ציון שנקר נולד בי”ח באייר תרפ”ה (1925), חמישה חודשים בדיוק אחרי תינוק מוזיקלי אחר, שלמה קרליבך. לימים הם גם למדו באותה ישיבה (‘תורה ודעת’), אבל אחר כך כל אחד הפליג לכיוון מוזיקלי ואישי אחר.

קרליבך הלך אל ההיפים בקמפוסים, ושנקר – אל ההארד-קור הדתי והחרדי של אמריקה. הוא החל לשיר בכנסים ובאירועים וגם היה שליח ציבור, אבל אז, בשנת 1955, לפני כשישים שנה, ניגש אליו יום אחד מישהו בשטיבל של מודז’יץ עם הצעה מהפכנית: להעלות את המנגינות הנפלאות של חסידות מודז’יץ על גבי תקליטים, כדי שהצעירים לא ייסחפו אחרי המוזיקה הזולה שהרחוב מציע.

הרעיון נשמע בהתחלה מוזר מאוד. לקחת נגינה חסידית שורשית, קדושה, טהורה, ולהוריד אותה לתקליט שיימכר בראש חוצות? מי שמע על דבר כזה?

האדמו”ר ממודז’יץ התחבט בשאלה כמה ימים, ורק אחרי שהובטח לו שהאווירה החסידית המקורית תישמר, כמו בתפילות וב’טישים’ – הוא נתן את ברכתו לרעיון החתרני. מכאן צמח התקליט החסידי הראשון.

אחד משיריו הראשונים שהוקלטו היה “המבדיל בין קודש לחול”, עוד נכס צאן ברזל במוזיקה החסידית שאף אחד כבר לא זוכר מי הלחין.

ומה עם הלהיט האחרון שלו?

Yiddish Book Center, יוטיוב

ובכן, מכירים את “הטוב, הטוב, הטוב, כי לא כלו רחמיך” שתפס תאוצה בשנה האחרונה? גם זה שלו. ואני מתנצל מראש שהשיר הזה יידבק לכם עכשיו לראש ולא ייצא משם. ככה זה. לכו תספרו לצעירים שרוקדים את השיר בהתלהבות בחתונה בן כמה המלחין של הניגון הזה.

שנקר סיפר שהלחין את השיר לפני עשרים ומשהו שנה, בתקופה שבה סבל מבעיות בלב, וחשב שייאלץ להישאר בבית ולא להשתתף בחתונה של נכדתו. בבוקר יום הכלולות הוא שב לאיתנו, ובתפילת שחרית, כששליח הציבור אמר “הטוב כי לא כלו רחמיך”, הבריק במוחו הלחן המפורסם. הוא פיזם אותו חרישית לעצמו, וכשחזר הביתה כתב אותו, ונתן אותו במתנה לזוג הצעיר.

ולעוד רבבות זוגות צעירים.

3.

למה אני חושב שכל זה כל כך חשוב? כי המוזיקה החסידית היא עניין חשוב. היא לא סתם בידור או תחביב, היא פס הקול שמלווה את הכול.

בשנים שלי בישיבה, כשלא הצטיינתי בלימודי הקודש (וגם לא בלימודי החול), מה שהחזיק אותי, רוחנית ובכלל, היה המוזיקה. עד היום המוזיקה נראית לי הבסיס של היהדות שלי. בעצם, לא. לא הבסיס. לא צריך להגזים. הבסיס הוא התורה עצמה, המצוות, העשייה, אבל המוזיקה נותנת טעם וחשק להכול.

לאחרונה גיליתי עוד מישהו כזה. יוסי גרין. המלחין שחתום על כל כך הרבה יצירות מופת, כתב בעיתון ‘כל ישראל’ קטע נפלא על ילדותו בוויליאמסבורג שבארצות הברית ועל מה עשתה לו המוזיקה של אלו שבאו לפניו, ור’ בן ציון שנקר בראשם. כמה הם השפיעו על חינוכו, לא רק המוזיקלי. חינוכו בכלל.

כצבר, העולם שגרין מתאר נשמע לי זר ומוזר וגלותי, אבל גם קסום וחשוב בתוך הפאזל היהודי שלנו, שהוא, מה לעשות, לא רק ישראלי.

וכך כותב גרין: “העולם היהודי של ילדותי היה מורכב מזרמים וסגנונות רבים ושונים, כפי שבלט לעין ברחובותיה וכבישיה של השכונה ההומה והתוססת שלנו. כל רחוב ושדרה התפארו במרכז של חסידות מפורסמת או ישיבה חשובה. ישיבת ‘תורה ודעת’ המפורסמת בנשיאות רבי שרגא פייבל מנדלוביץ’ הייתה ברחוב וילסון, מרכז חסידות ויז’ניץ באמריקה היה בשדרות דיויז’ין, בית הכנסת של צעהלים בראשות האדמו”ר רבי לוי יצחק גרינוולד זצוק”ל (בנו של ה’ערוגת הבשם’), שהיה פוסק ומנהיג ששמו הלך לפניו, היה בפינה של רחוב רודני ושדרות בדפורד.

“מעבר לכביש, במרחק הליכה קצרצר, שכן הבניין המרשים של בית הכנסת הגדול ‘יאנג איזראל’ (ישראל הצעיר) של וויליאמסבורג, 20 רגל דרומה בשדרות בדפורד, שכן בית המדרש והמרכז של חסידות סקווירא בנשיאות האדמו”ר הצדיק רבי יעקב יוסף טווערסקי.

“בהמשך השדרה לכיוון דרום, היה מרכז חסידות פאפא (והבניין המרכזי של אגודת-ישראל היה ממש שם, בין סקווירא לפאפא), המבנה של חסידות סטולין היה ברחוב רודני ליד שדרות לי, מרכז צאנז-קלויזנבורג, אותו הנהיג האדמו”ר הצדיק הגדול רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, שכן גם הוא בשדרות לי, ואת התפילה המרוממת של חסידי ‘המלאך’ (שנקראו על שמו, ‘המלאכים’) ניתן היה לשמוע מרחוק”.

ואחרי התיאור הזה של עולם התורה המגוון בסביבת מגוריו, באמריקה היהודית שאחרי השואה, שואל גרין: “ומה איחד את כל הגוונים האלה? מתחת כל הזרמים, הכובעים השונים ושלל החסידויות, נמתח קו-משווה, והוא השירה היהודית הנפלאה שאפפה את כולם. שמעת את השירה – וחשת שיש שם משהו שמשותף לכול. הניגון היהודי הוא החלק ביהדות, שכולם, מכל סוג וזרם שקיים, בכל גיל, יכולים להזדהות איתו.

“כשילד מתחיל ללמוד משנה וגמרא, כשהוא חש ש’זורקים’ אותו הישר לתוך עולם הלימוד הסוער – מלווים אותו באותם רגעים מאתגרים הצלילים הענוגים של הניגון היהודי. זה התחום היחידי שלא דורש מאמץ לימודי, והוא רק מקור לתענוג עילאי”.