מישי ועד ליצמן: כך מתחזק נתניהו את השותפות הטבעיות • שרי רוט, טור פוליטי

1.

התמונה הראשונה שצדה את עיני רגע לפני שנכנסתי ביום ראשון אל אולם האירועים באולמי ‘אווניו’, הייתה של השר לשעבר אריאל אטיאס, מטייל בנחת עם ח”כ יואב בן צור מש”ס. השניים טיילו ‘הלוך-חזור’ ברחבת החנייה, כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותם.

על מה שוחחו השניים בנמרצות שכזו איני יודעת, אבל מה שהיה יפה בשיחת הרעים הזו היא הקשר של העבר עם ההווה. לא בכל יום תמצאו מטיילים בחברות שכזו ח”כ מתקופת אלי ישי עם ח”כ מתקופת אריה דרעי. רק אריאל אטיאס, מי שתמיד היה ‘סיעה בפני עצמה’ (הסיעה הקרובה ביותר למרן), יכול לתפקד כגשר בין חלקי הש”ס.

האם הוא יהיה האיש, שבסופו של דבר וביום מן הימים, יצליח להביא את השלום על הסיעה המפולגת הזו? אם תשאלו אותי, אין מתאים ממנו.

ואם תרצו – אין זו אגדה.

2.

מבעד לעזרת נשים מאולתרת שהקמנו לעצמנו מוילונות ענק בפינה צדדית נסתרת, ממנה ניתן היה להשקיף על הקהל, הצלחתי לשמוע היטב את נאומו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הוא לא היה איש בשורה, לא יצא מהאירוע סקופ, כזה שמקפיץ את העיתונאים השמימה, אבל היו שם הרבה חיוכים, הרבה אהבה לקהל היושב מולו, וגם המון שבחים לנבחרי הציבור החרדי. אפילו העוזר המסור של שר הבריאות יעקב ליצמן, מוטי בבצ’יק, זכה למקצת שבחו של אדם בפניו (“העוזר הטוב ביותר, של השר הטוב ביותר”).

בדמיוני הפלגתי, והנה אני באירוע אחר, שנים לאחור. והכול כל-כך דומה. המילים כה מזכירות את המילים ההן.

קצת יותר מחמש שנים חלפו מאז אותו לילה, ליל שמחת שבע הברכות לבתו של שר הפנים דאז, אלי ישי. אני זוכרת איך עמד שם נתניהו ושפך שבחים על ראשו של בעל השמחה, תוך שהוא מפליג אחורה – אל הימים הראשונים בהם הכיר אותו.

“אני רוצה לומר לך, ישראל מאיר”, פנה נתניהו אל החתן הנרגש, וסיפר לו סיפור “על החותן שלך, כשהוא היה פחות או יותר בגילך, אולי קצת יותר מבוגר, אבל היה נראה צעיר ממך. אלי היה השר הצעיר ביותר בממשלה הראשונה שעמדתי בראשה.

“אז קודם כל הוא היה ונשאר צעיר ויפה תואר, הוא וציפי סבא וסבתא צעירים ויפים באמת. אבל אז הוא היה באמת צעיר… אני זוכר ישיבת ממשלה שבה אלי זעק את זעקתם של הילדים במצוקה. ואני זוכר שכל השרים נדמו. הם ישבו שם עם פיות פעורים, כי האמירה שלו הייתה כל-כך חזקה, כל-כך חריפה, יצאה מהלב.

“זה עלה לנו הרבה כסף אבל הוא שיכנע בליבו. הוא דיבר בהמיית ליבו וכבש אותנו. אני זוכר את הרושם הגדול שזה עשה עלי אז”, החמיא – והקהל התמוגג.

אני זוכרת את ההלם שאחז בי. רק חודשים אחדים חלפו מאז התייחס ביחס צונן לגמרי כלפי השר, אותו האשימה התקשורת כמי שחוץ מלהצית את הגפרור, עשה הכול בשריפת הענק בכרמל. חודשים חלפו, ריח הבחירות כבר הכה באפים, והטון השתנה בתכלית השינוי.

כששמעתי אותו מחניף ביום ראשון השבוע לנציגות החרדית, חשבתי לעצמי שאולי הבחירות קצת יותר קרובות מאשר נדמה לכתבים הפוליטיים.

3.

היה זה בחודש יולי 2015, כאשר שבתי מביקור ‘גשר’ בניו יורק. בנמל התעופה, בין המוני חסידי חב”ד שבו מאירועי ג’ תמוז, יום ההילולא של הרבי מליובאוויטש זצ”ל, פגשתי את הרבנית עדינה בר שלום, אז מנהלת ‘המכללה החרדית’. היא סיפרה שהיא שבה מדיוני ‘פורום סבן’, ואני התעניינתי ‘איך בש”ס?’

היא ענתה מה שענתה. סיכמנו שהדברים נשארים בינינו.

לפני מספר חודשים הופתעתי לקבל הודעה מסיעת ש”ס, לפיה עדינה תשתתף בישיבת הסיעה בכנסת. זה לא הסתדר לי עם כל מה ששמעתי אז מפיה, אבל קיוויתי שההדורים יורשו, והנה, סוף-סוף, תתייחס המפלגה אל האישה, בה השתמשו במסיבת עיתונאים מתוקשרת (“נקים מועצת נשים, נעשה למען נשים”) ערב הבחירות לכנסת ה-20.

באותו יום שני, כשהגיעה לכנסת, היא נראתה אופטימית מאוד. היא לא הסכימה לספר על מה שוחחו איתה בחדר הסגור (אחרי התמונות ותקתוקי המצלמות, בהם השתמשה בה ש”ס כתפאורה). “לא יכולה לספר”, היה כל מה שהסכימה לומר.

ביום שני בשבוע שעבר פגשתי אותה שוב במזנון הח”כים. פניה היו חיוורות ועצובות. לא, אין שום סיכוי שהיא תלך למהלך דומה עם ש”ס גם לקראת הבחירות הבאות, ולא משנה מה יבטיחו לה. היא כבר מבינה סופית שהייתה נאיבית.

אבל מעבר לכל היא איבדה את המכללה, אותה הקימה בעשר אצבעות. אל הכנסת הגיעה כדי להיפגש עם שר החינוך נפתלי בנט, אולי יחוס, אולי ירחם.

ח”כ יואב בן צור מש”ס ניגש אליה, התעניין, הציע עזרה, אבל בפועל היא לא ממש רואה קרן אור בתוך האפילה.

אזי זוכרת את היום בו הגיע אביה, מרן זצ”ל, אל הטקס שהתקיים במכללה ‘שלה’. הוא היה כל-כך גאה בה – ובפועלה. כמה שיבח את הנשים הלומדות, המפרנסות את הבעלים הלומדים.

לראות את מפעל חייה טובע בים, זה לראות עוד אבן מאבני החומה של תנועת ש”ס המעטירה צוללת לתהום.

4.

“לפני 27 שנים היינו זוג צעיר”, הוא פתח בסיפורו. “היינו תפרנים, עם שלושה ילדים… בינתיים גדלו הילדים, יש כבר נכדים… כל השנים חלמנו להרחיב את הבית. לפני שנה, כשהייתי באופוזיציה והיה לי קצת יותר זמן, החלטתי להתחיל לטפל בנושא ההרחבה”.

מה שנשמע כפתיחה לטלנובלה מרתקת, היה סיפור שהשמיע השבוע, בישיבת הסיעה, יו”ר ‘ישראל ביתנו’, שר הביטחון אביגדור ליברמן.

למעשה, קצת התקשינו, הכתבים הפוליטיים, לנחש איזה ליברמן נפגוש בתוך החדר פנימה. ימני? שמאלני? מהטורים שנכתבו בעקבות תדרוך שקיים עם תא הכתבים המדיניים עלה, שליברמן רואה כעת מבפנים, בתוך משרד הביטחון, בתוך הקואליציה, בתוך הממשלה, דברים שונים לגמרי ממה שראה כשהיה בחוץ, בגלות האופוזיציה.

חסל סדר התלהמות על ‘תוך שעות נחסל’. קבלו את ליברמן המדבר על פינוי ישובים מבודדים ועל בניה בגושים בלבד. נשמע שמאלני?

“זה ימין פרגמנטי”, ניסו להסביר כמה דוברי רוסית שהסתובבו בחדר ונראו כמו ‘מקורבים’.

הכול שטויות, פטר ליברמן את מה שדיווחו העיתונאים מתדרוכו. ספקולציות. צריך לחכות ל-20 לינואר, רק אז אפשר יהיה להתחיל לחשוב ולתכנן מהלכים.

“מילה זו מילה”, היה כתוב  באותיות בולטות על השלט שנתלה מאחורי ראשו של שר הביטחון. אבל אף אחד לא התחייב שמילה אחת תהיה זהה למילה האחרת, ושבין שתיהן לא יעבור קו מזוגזג…

5.

זה היה השבוע בו, בעין של ימני, “נחשף פרצופם של חברי הכנסת החרדיים”. רבים זעמו, חלקם חברים בבית היהודי, חלקם חסידי חב”ד שהעניקו את קולם ל’יהדות התורה’.

אבל, האמת צריכה להיאמר. הגם שקשה להתעלם מהסחף הימני בקרב צעירי הציבור החרדי, הרי שבכל הנוגע להשקפת העולם של מפלגת יהדות התורה, ובפרט להשקפת העולם של ‘דגל התורה’, המהווה פלח ניכר מהמפלגה כולה (תתווכחו האם מדובר ב-50 אחוזים, או 60 אחוזים) – אין שום תמיכה במפעל ההתנחלויות או בחוקים שיש בהם משום הצרת רגלי הציבור הערבי, כשלא מדובר על נושא בטחוני שנועד למנוע שפיכות דמים.

דעתו של הגרא”מ שך זצ”ל בנושא הייתה ידועה ומפורסמת, כך גם דעתו של הרב עובדיה יוסף זצ”ל. אז נכון שבמהלך השנים, ולאחר שהוכח שמסירת גוש קטיף לידי הערבים לא הובילה לרגיעה ולשלום אלא להיפך, להסלמה במצב הדרומי, השתנתה הראייה המעשית כלפי כל תהליך השלום. אבל הדעה ההלכתית נותרה: בשביל למנוע שפיכות דמים מותר לוותר על שטחי ארץ-ישראל.

הנושא של ‘ארץ ישראל השלמה’ אומץ רק על ידי חסידות חב”ד (הגם שלא מאותן סיבות בהן אוחזים המתנחלים בסיסמה). אבל איפה ‘יהדות התורה’ בסיפור?

בכל ערב בחירות מתעורר הוויכוח מחדש.

ערב הבחירות האחרונות שב ח”כ משה גפני והצהיר, כמעט מול כל מיקרופון, כי אין לסיעתו שום בעיה להצטרף לממשלה בראשות בוז’י הרצוג. במבט לאחור, ההצהרה לא הייתה ממש נכונה, שכן החרדים היו די סגורים עם נתניהו בכל הנוגע לקונסטלציית המלצה עתידית – אבל האמירה נאמרה שוב ושוב.

באחת מהישיבות של יהדות התורה, נשמע ח”כ מאיר פרוש, סמן ימני במפלגה, זועם. אני מתאמץ לקושש קולות של חסידי חב”ד, רק בשביל המקומות ה-7 וה-8 השייכים לכם, דגל התורה, ואתה רק הורס לי.

תסכולו היה גדול במיוחד בשל העובדה שאופציה חרדית (טוב, לא לגמרי) נרשמה מכיוון מפלגת ‘יחד’ בראשות אלי ישי, שסחפה מצביעים חב”דיים נלהבים. הנה, טענו רבים, גם מפלגה חרדית וגם ימנית. גפני הקשיב, הפנים – ונעתר. התבטאויותיו הורדו לחצי התורן. לשתיקה מלאה גפני אינו מסוגל הרי.

מעת לעת, גם שלא בערבי בחירות, צפה ועולה הדילמה. ימין או שמאל?

השבוע חידדו חברי כנסת כמו אורי מקלב ומשה גפני את עמדתם שאינה תומכת בימין ובחוקיו, והשטח שב ונזעק.

כאן המקום להזכיר למי שמטות הבחירות ה’ימניים’ שמארגנת שלומי אמונים מטשטשת להם את הראייה: ‘דגל התורה’ מעולם לא הייתה בצד הימני של המפה. גם לא בטוח שח”כ ישראל אייכלר או יעקב ליצמן נמצאים שם, בשוליים הימניים.

איך זה שאחינו החרדים לא עוזרים לנו בנושאים שהם ציפור הנפש שלנו? – נשמעו קולות נהי מהכיוון הימני של המפה. לקולות הללו, ראוי ורצוי, להזכיר את הממשלה הקודמת, ממשלת האחים בנט-לפיד, ממשלה בה נרמסו כמעט כל ציפורי הנפש של הציבור החרדי, שמצא עצמו נאלץ להפגין כדי שקולו יישמע.

אם אכן רצה הבית היהודי לשכור את יהדות התורה לטובת שירות ציפורי הנפש שלו, ראוי היה שיחשוב על כך שלוש שנים לאחור.

מצד שני, יש שיאמרו – ובצדק, הגלגל לא התחיל בממשלת לפיד-בנט. הוא החל הרבה אחורה, בתקופת ההתנתקות. אין זה סוד שיהדות התורה לא ממש יצאה מגדרה כדי למנוע את רוע הגזירה. ש”ס התאמצה, אבל זה לא רלוונטי לש”ס דהיום, שנשלטת בידי היו”ר אריה דרעי, שאינו חשוד באהדה לימין ולציפורים המקננים בנפשו. ש”ס ‘של אז’ כבר מזמן נמצאת ב’יחד’.

אז מי באמת התחיל?

כמו בגן הילדים, הקטטה לא תסתיים בהכרעה. החרדים יזכירו את ימות המפד”ל העליזים, בהם מינויים חרדיים לתפקידי רבנות ודינות היו כמעט הס מלהזכיר, המפד”לניקים יזכירו את ההתנתקות, החרדים ישיבו להם ב’ממשלת האחים’ הפוגעת, ומהשבוע – ישיבו אנשי הכיפות הסרוגות בעמונה.

האם אי פעם יפתח דף חדש ביחסים בין שני הציבורים? יחושב מסלול מחדש? נעשה שוב שימוש בקלישאה. ימים יגידו.