למה אנו כבר לא מאמינים לתקשורת

תארו לכם מצב בו משרד הבריאות מזהיר אותנו, ללא הרף, כי קפיצה לגובה מסוכנת ללבלב או ששטיפת פנים גורמת לסרטן העור. מהר מאוד נפנים את העובדה שלא היה ולא נברא, ונתחיל לזלזל גם בהנחיות חשובות, כמו הימנעות מעישון וחשיפה מוגברת לשמש.

מה היה קורה לו ‘הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים’ הייתה מהלכת עלינו אימים שנהיגה במהירות של 88 קמ”ש במדויק עלולה לקרוע את הצמיג. ברור שכשהתרמית הייתה נחשפת – היינו מפסיקים לחגור חגורה החל מאותו יום.

וזה מה שמפחיד אותי בתהליכים שעוברים על הגוף שאמור להיות ‘כלב השמירה של הדמוקרטיה’: זעקת ה’זאב-זאב’ איננה הסיבה היחידה שהשפעת התקשורת כיום היא מזערית, עד בלתי קיימת כלל.

תופעות נוספות גלובליות, כמו הרשתות  החברתיות, גרמו לכך שלאדם הפשוט יש מקום שבו הוא יכול לבטא את דעתו על כל נושא שעל סדר היום ואף לסחוף אחריו קוראים ומעריצים, שותפים לדעה.

•

לי אישית אין שום בעיה עם בחירתו של טראמפ לנשיא ארה”ב. בטח לא עם 30 המנדטים של ‘הליכוד’ בבחירות האחרונות. אבל מה יקרה אם מחר בבוקר תקום אישיות באמת בעייתית, דמות גזענית באמת, אחד כזה שרוצה לבצע רצח עם או משטר אפרטהייד? התקשורת תצווח, זה בטוח. אבל מי יקשיב לה?

האם יש משהו שגוף תקשורת כלשהו בעולם יכול לעשות שטרם עשה?

הרי את כל התחמושת הדמוקרטית כבר רוקנו על ראשם של ביבי, טראמפ והברקזיט. המחסניות ריקות כרגע. דמויות בכירות בעולם התקשורת נעלמו לתקופה מהמרקע.

אך לא מזה אני מודאג, במהרה הם ישובו לנבוח את זעקת הכלבים. אבל האם יהיה להם משהו נוסף לומר לעולם ברגע האמת? מה יגידו לנו על ההיטלר הבא שירצה לשלוט באיזו יבשת – שהוא גזען?

כבר לא נשמע אמין אחרי שקרעו לנו את עור התוף בבכיות על הג’ינג’י ממנהטן.

•

שום מילה כאן לא נכתבה בציניות. אני באמת מפחד. יהיו כאלה שיאמרו: אדרבה, בעידן של היום אין צורך בגוף המכונה ‘תקשורת’. אנשים יכולים לשפוט בעצמם ולהציג בפני העם את דעותיהם.

זה נכון. העם לא טמבל. לאנשים יש את התבונה כדי להבחין בין טוב לרע. אבל היי, למי מהם יש  את המשאבים הדרושים כדי לבצע תחקיר על ראשי מדינות, מנהלי גופים בכירים ואנשי מפתח שונים?

נניח שראש הממשלה באמת מושחת ומכר את ביטחון המדינה כאשר הורה לרכוש צוללות מיותרות (אני מדגיש נניח, כי לפי איך שזה נשמע – זה ממש לא הכיוון). יש מישהו בקהל שיש לו את הזמן והכסף כדי לערוך תחקיר מקיף ומסובך שכזה?

בתקשורת יושבים אנשים מצוינים. הם, בסיוע הגוף המסחרי או הציבורי העומד מאחוריהם, יכולים באמת לשמור על הדמוקרטיה, להתייצב בשער, לשאול את השאלות הנכונות ולהרים תחקירים מקיפים, כדי לברר את השאלה הקיומית מבחינתנו: האם אנחנו באמת מסתובבים במרחב דמוקרטי והגון, או שנוכלים עושים קופות על הגב שלנו, ובמקרה היותר גרוע משתלטים לנו על החיים?

הבעיה, שהתקשורת קרעה לעצמה את הצורה. במקום לשאול שאלות – היא עונה תשובות. במקום לעמוד בשער היא עומדת בפתח הבית של מי שהיא מלכתחילה לא חפצה ביקרו. במקום להרהר יחד אתנו – העם, בכשירותם ובאמינותם של ראשי מדינה, היא קובעת עובדות בשטח, מבלי שיש לה ראיות ביד.

אמירות תמימות של “חלילה, לא קבענו שהוא/ הם מושחתים, רק אמרנו שצריך לחקור”, הן מעליבות את העם. הלא אתם יודעים ‘תקשורת’ קצת טוב יותר מאתנו, ברור לכם שכותרת בצבע אדום על חקירה של פלוני מכתימה את שמו הטוב, כשבעצם עוד לא הוכח כלום. זה בדיוק מה שאתם מנסים לעשות.

כל כותרת כזו שווה המון מנדטים. המון. העם מאס ומתעב את כלבי הדמוקרטיה הזוללים עשב לא להם. עד כה זה דווקא עבד לנו טוב. השאלה שלי היא מה יהיה מחר.

לכן, אם היה קם מישהו גזען ורוצח ומתמודד על תפקיד מנהיגותי משפיע איפשהו בעולם, הייתי מעדיף שהתקשורת לא תטפל בזה בכלל. ככה יש סיכוי גבוה יותר שהוא יכשל. עצוב ומפחיד.