ביום שני השבוע רעשה הארץ. הודעה דרמטית שיצאה לתקשורת, דיווחה על תקציב גרנדיוזי של מיליארד ושני מיליון ש”ח, שהוקצו לטובת בני הישיבות.
החדשה העיקרית בכל הסיפור הזה, הוא הסכום. מדובר בסכום הגדול ביותר אי-פעם שאושר כתקציב לבני הישיבות. כחלק מההסכמים הקואליציוניים בין ראש הממשלה למפלגות החרדיות, סוכם כי כל גזרות לפיד יעלמו, ותחזור העטרה ליושנה.
הקיצוצים הכבדים שביצע בעל הבלורית במשרד האוצר, נעלמו מהמפה, והתקציב חזר לקדמותו. הפער בסכום נובע בעיקר, מהחזרת הקצבה לבני חו”ל הלומדים בארץ. סכום שאותו הוריד לפיד בלי כל סיבה הנראית לעין, מתקציב הישיבות.
מכאן ואילך נתפלגה הארץ.
החרדים ואוהבי ה’, שבחו היללו והודו. והחילוניים כמובן, התמרמרו.
לסרט הזה אנחנו רגילים. אלא שהפעם, קבוצה חדשה ואכפתית החלה פוערת את פיה. מדובר באחינו הד”לים, חובשי הכיפות הסרוגות.
אם לטרגדיה ברחוב החילוני, מכל מה שטוב ליהודים, התרגלנו, הרי שעתה נוספה לפתחינו שנאת חובשי הכיפות הסרוגות. הללו, בשפה של התנשאות ובקול של רחמים גדולים, החלו משתלחים בביקורת ובטענות ומענות על אישור תקציב הישיבות.
לא, אינני מדבר על חברי הכנסת, המתנהלים בתבונה ובאכפתיות, שעימם יש לנו קשרי ידידות ואהבה גדולים. המלל הארוך מתאר דווקא את רגשות העם, המטקבק והמיילל ברשתות החברתיות וברחובות קריה.
שם, נטולי מוסריות ומחויבויות קואליציוניות, מרשים לעצמם אנשי הכיפות הסרוגות, להשתלח בבוטות כנגד עולם התורה. בכל יום ויום, ובפרט בימים בהם באה הרווחה ממסדרונות הכנסת.
הטענות, מוגשות בעטיפה ובצלופן, לא חלילה בסערה ובבוז. כאותו הפורש טלפיו ואומר ‘כשר אני’. אין להם בעיה, לטענתם, על עצם התקציב, יהיה כמה שיהיה. הבעיה היא הבורות, הבורות אותה מנחילה מדינת ישראל לקומץ בטלנים, המזניחים את ילדיהם ומשפחתם, ובחזירות טיפוסית נטפלים על כספי משלם המיסים (הציטוט מדויק).
אם לא היו התקציבים, כך הם סבורים, היו החרדים הבטלנים מוכרחים ‘לעשות משהו’ בכדי לחיות ולהתפרנס, וממילא שוק העבודה בישראל היה צומח, והשוויון היה נראה באופק.
אבל כעת, עם אישור התקציבים, ימשיכו אותם אוכלי חינם לרבוץ תחת משאם בבתי הכנסיות ובבתי המדרשות ולא יעשו כלום מלבד ‘לימוד תהילים’ (ביטוי אומלל, המשמש בדרך כלל כשפת חילונים סטנדרטים, המצבעים על בורותם בכל מה שנוגע לעולם התורה היהודי).
•
מה נענה להם?
נספר להם שבדרך כלל, תקציב משרד הדתות בכלל לא מגיע לכיסו של האברך? נגלה להם שעל פי רוב, קצבתו של האברך מראש הכולל גלומה מתקציב הדתות ומכספי תורמים, וראש הכולל הוא זה שסופג את הקיצוצים וחווה את העליות?
ננסה לשכנע אותם ששמונה מאות שקלים, תקציב משרד הדתות, לא באמת מוגדר כהכנסה. לא לזוג טרי, ובטח שלא למשפחה של שישה נפשות?
נסביר להם קצת על הסכמים קואליציוניים, ועל תמורות ממשלתיות?
נטען להם כי הפקולטה ‘למדעי הרוח’ באוניברסיטה פלונית מקבלת סכום זהה?
נשכנע אותם שגם אנחנו משלמים מיסים, ולא רק בכל קניה המושתת ממע”מ וממיסי הבלו, וממילא גם לנו זכות בתקציבים?
נצעק שגם לנו כואב על תקציבים למקומות שאינם לרוחנו?
נבאר להם כי תקציבי הישיבות, לא מגיעים באמת מכיסם, ולא רק כספי המיסים הם אלו שנמצאים במשרד האוצר?
לא. אין טעם.
הכלבים נובחים, והשיירה עוברת.
•
ובכל זאת, אי אפשר בלי כמה מילים, לאותם רחומים וחנונים, הדואגים באמת ובתמים לרווחת אחיהם החרדים.
מי שמכם, אחי. מי שמכם לנציגי העם במדידת סף האושר? מי החליט לכם כי המדד צריך להיות ‘בדרך אל האושר’ ולא באושר עצמו?
זה נכון, הדרך אל השלמות ואל הפרנסה, ואל חיי הרווחה, מצריכה עמל ויזע. אך היכן אתם עומדים במבחן התוצאה? מהי פסגתו החומרית של איש עובד עמל ויגע, מול פסגתו הרוחנית והחומרית גם יחד של בן התורה החווה נחת מילדיו המחונכים?
בסופו של יום, בשעת דמדומים, כשבן התורה עולה על יצועו עייף ויגע, ומחכה ליום המחר בציפייה להשלמת השכלתו הרוחנית, אתם מוטלים מול המסך הגדול, מנומנמים ושפוכים, שואפים את ארסו של הנחש הקדמוני, וחרדים מיום המחר.
• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]