אנו כבר לא יכולים לחזור לשטעטל

כמו רבים, גם אני קראתי בעיון את הראיון עם עו״ד הצמרת יעקב וינרוט שנערך על ידי עיתונאי משפחה יוסי אליטוב ושמעון ברייטקופף.

הראיון היה מרתק וטמונים היו בו כמה פנינים.

וינרוט דווקא פותח בשבח לומדי התורה כיאה לאדם חרדי. הוא מודאג מהחרדים העובדים שמתרחקים מהאתוס החרדי ומרכזיותו של עולם התורה ותמיכה בלומדיה.

עד כאן הכל צפוי.

אלא שאז, אחרי שהוא מציג את העמדה המסורתית והמקובלת הוא פותח מספר חזיתות. כולם מול פנים חרדיות.

לפי וינרוט הפוליטיקה החרדית מזמן שכחה את מקומה. במקום להתרכז בייצוג גדולי הדור ושמירה על לומדי תורה בפרט והציבור החרדי בכלל הם הופכים חלק מהנוף הארצי של הפוליטיקה, כאשר אחריותם מזמן חורגת מהשתדלנות למען הקהילה הקדושה. כך למשל אנו פוגשים ביו”ר ועדת כספים חרדי, שרי פנים ובריאות חרדים ויו”ר ועדת החינוך של הכנסת חרדי.

עבור וינרוט אין זה משנה שהם מוצלחים, ופופולארים [ליצמן נבחר שוב ושוב לשר האהוב ביותר בין שרי הממשלה]. הוא מעלה אזהרה חמורה כי במשבר בריאות הראשונה ליצמן יחטוף, והרבה מעבר לצפוי. תחושת השייכות למערכות השלטון מסנוורת את ‘שלוחי דרבנן’ באופן שגורם לשכחה כללית את מקומם הטבעי והנכון.

לתפיסתו של עורך הדין המוערך, שנאת חרדים היא כמעט בבחינת ‘גזירת גורל’. שנאה זאת תתקיים כל עוד החברה החרדית תתמיד בערך ההתבדלות. בדלנות חברתית מגדילה תחושת זרות שמתורגמת לשנאה כלפי החברה החרדית. ניתן אמנם למזער אותה – וגם פה יש לו ביקורת על החברה בה הוא חי – אבל לעולם אי אפשר למגר.

מבין השורות של הדברים ניתן להבין שביום שבה תיעלם השנאה אות הוא שכבר לא נותרו חרדים אוטנטיים.

את הקביעה הזו קצת קשה לי לקבל.

האם יש שנאה מושרשת בין מגזרים יהודיים שונים, רק מעצם קיומו של השוני? זוהי קביעה שמעט מרחיקה לכת.

וינרוט בעצמו מרמז שביקור של חילוני בהיכל המרכזי של פוניבז בשתיים בליילה חייב להוציא את העוקץ. יחד עם זה הוא מזכיר לקוראיו שהוא מבין את החילוני שאין לו עניין לבוא לבקר.

אי אפשר לחזור לשטעטעל

הביקורת של עורך הדין החרדי המצוי בבתיהם של גדולי ישראל, כנגד הבעלבתים וגם כנגד העסקונה איננה חדשה, אבל רף הדאגה שלה עלה במקביל לצמיחתו של הציבור החרדי.

הניכור הפנימי בין בני התורה ואנשי המעשה בתוך הקהילות החרדיות הופך לעובדה אתה יש להתמודד ויעקב וינרוט שם על השולחן באומץ רב את הבעיה ואינו מסתיר שום דבר בראיון.

קל היה לי להתחבר לגעגוע שלו לילדותו בנתניה כאשר באותו הרחוב היו חילונים, דתיים וחרדים. מה קורה היום? רבים דוגלים בבניית מחיצה אטומה יותר, אך וינרוט לא מציע את חחלופת בניית החומה הגבוהה. היא אמנם משרתת את ההיבדלות אך גורמת לעוד ניכור.

לחרדי שכבר לא חי בעיר הומוגנית דרושות אולי חומות שאינם פיזיות אלא יותר בכיוון של הלב. כלים לחיים משותפים אך מבלי לשכוח לרגע את זהותו החרדית.

גם הכותרת על ‘החרדים שחוזרים לשטעטעל’ לא מאד מדוייקת. זה פשוט לא יכול לקרות. כאשר בשנת 2016 יש מעל 900,000 חרדים במדינת ישראל, אין שום שטטעל מספיק גדול שיכול להכיל את הציבור. יש היום חברה חרדית מגוונת ומתפתחת, בקצבים שונים  ובאופנים שונים, שדווקא מחפשת את האיזון בין שמירת הזהות החרדית בהשקפה ובמעשה, אבל בה בעת לא מעוניינת לשחק את המשחק של שנוא החברה כחלק מאותה זהות.

וינרוט אם כן, מציב לחברה החרדית אתגר גדול. הפתרון שהוא מציע אולי אידיאלי, אבל ספק אם הוא ריאלי בעידן הנוכחי. החרדים לא יתקיימו על בסיס הנצחת תחושת המיעוט הבודד והנרדף אלא דווקא במעבר הדרגתי לחרדיות נאמנה ואותנטית בעלת זכויות וחובות חברתיות מלאות עם בטחון עצמי כשווה בין שווים בחברה הישראלית.

ולמרות כל הביקורת, הראיון חשוב בעצם הצפת האתגרים, שהם גם של החרדים (הלומדים, העובדים והפוליטיקאים) וגם של החברה הכללית.

לנו לא נותר אלא להתפלל שהדבר יוביל להגברת השיח, גם הפנים חרדי וגם הבין-מגזרי.

• דניאל גולדמן הוא יושב ראש תנועת גשר ואיש עסקים המתגורר בעיר בית שמש.