אין דבר מצחיק יותר מניתוחים על טראמפ

1.

אין דבר שמצחיק אותי יותר מניתוחים מלומדים ומפולפלים על עידן טראמפ. מדובר הרי באדם מאוד לא צפוי שהצליח לשבור את כללי המשחק, אבל אנשי התקשורת ממשיכים להחיל עליו את הכללים של העידן הישן, העידן שלפניו.

הניצחון של טראמפ הוכיח שככל ששמעת פחות עדכונים בחודשים האחרונים – כך היית יותר מעודכן. ככל שהאזנת לפחות פרשנים – כך ידעת יותר מה קורה.

ולמרות כל זאת, רגע אחרי ההפסד הצורב (של התקשורת, לא של הילארי) האוויר מתמלא שוב במלל, בהסברים, בניתוחים ובתחזיות. זה מצחיק אותי, ולדעתי זה מצחיק אפילו את טראמפ.

בכירי הפרשנים מעריכים מה יהיו המהלכים הבאים שלו, כשלאיש עצמו עדיין אין מושג מה הוא מתכנן למחר. טובי הכותבים מסבירים מה הוא יעשה במזרח התיכון, כשהוא בכלל בשלב של “יו, איזה קטע, אני בחדר הסגלגל, אני לא מאמין, איפה אמרתם שהשירותים פה?”

מדברים פה כל-כך הרבה על “יום כיפור” של התקשורת. עזבו רגע יום כיפור, מה עם תענית דיבור?

 2.

השבוע אישרה הממשלה לחשוף את חומרי החקירה החסויים של פרשת ילדי תימן. השר צחי הנגבי הוסמך על ידי ראש הממשלה לטפל בהסרת החיסיון.

עשרות שנים עוסקים פה בחטיפה הפיזית של הילדים, שהיא בהחלט פצע פתוח, אבל מה עם החטיפה של הנפש, הנשמה, המורשת והאמונה? גם כאן נעשו מעשים חמורים, מגזיזת פאות ועד כפייה של חינוך חילוני, כאילו היהדות היא משהו פרימיטיבי, ששייך לעבר. וכך יהודים ששמרו במסירות נפש על זהותם במשך אלפי שנים בגולה – נאלצו לנטוש אותה דווקא כשהגיעו לארץ המובטחת.

השבוע נזכרתי שאמא של צחי הנגבי, ח”כ לשעבר גאולה כהן, כתבה פעם משהו יפה בנושא הזה.

אז הלכתי לספר שלה (ששמו המצוין הוא “אין לי כוח להיות עייפה”) וחיפשתי וחיפשתי עד שמצאתי. וכך כתבה, גאולה בת רבי יוסף כהן שעלה מתימן: “אין לך גזילה גדולה מזו שבה גזלו משרדי החינוך – מי יותר ומי פחות – מתלמידי ישראל את המפגש העמוק עם הנכסים הרוחניים והתרבותיים, ועם גיבורי הרוח וההגות של העם שלנו, וזאת לא רק על ידי שהעלימו אותם אלא גם על ידי שהלעיגו עליהם. על גזילת פרוטת נחושת אתה נאשם בפלילים ונותן את הדין – מי ייתן את הדין על גזילת אוצרות הרוח?”

וואו. כל מילה. בקרוב, עם פתיחת הארכיונים, נשמע סיפורים רבים על ילדים שנלקחו מהוריהם, על איחוד משפחות ועל בדיקות די.אנ.איי.

אבל חייבים להודות, בכאב, שאין לנו הרבה מה לעשות פרקטית בתחום הזה. מאוחר מידי. בעוד שבתחום השני, זה שגאולה כהן מבכה עליו, יש עוד המון מה לעשות ולתקן. נהוג לומר “להחזיר עטרה ליושנה”, אבל אולי צריך לומר “להשיב את הגזילה”.

 3.

וכמו תמיד כשאני רק מחפש משהו קטן באיזה ספר היסטורי, מצאתי את עצמי צולל לתוכו ולא יכול להפסיק. הספר מביא קטעים קצרים, מאמרים וראיונות של גאולה כהן מכל השנים שלה במחתרת, בכנסת ובעשייה הציבורית בכלל.

המסקנה שעולה מקריאה בו היא שאושיות פייסבוק פופולריות צריכות להתחיל לפחד. יש מישהי מבריקה וחדה הרבה יותר מכולם, למרות שהיא בת יותר מתשעים. שימו לב לסטטוסים הבאים של גאולה כהן. הם אמנם פורסמו לאורך השנים כחלק ממאמרים ארוכים, אבל הפורמט שנון, קצר וקולע, כאילו נכתב לדור הצעיר והתזזיתי שלנו:

• “הדרך שלי להתמודד עם קוצר הרוח שאוחז בי למשמע החדשות האחרונות, היא או לטבול באחד ממקורות הרוח הנושנים שלנו כדי ללמוד מהם שהכול כבר כתוב שם. או לעלעל בעיתון ישן כדי להיווכח שכבר בדורי היו דברים מעולם. או ‘לדהור’ עם המכונית שלי אל אחד הנופים הקדומים שמסביב להרי ירושלים, כדי לנשום לתוכי משהו מאורך הרוח בו חיכו לנו פה הנופים האלה במשך אלפי שנים”.

• “החדשות שבעיתוננו מתיישנות מהיום למחר, ואילו הישנות שבמקורותינו מתחדשות בכל יום ויום. צריך להחזיר את הישנות – אל תוך החדשות”.

• “אף פעם לא הרגשתי את עצמי גבוהה כשעמדתי על במה, ועמדתי על במות רבות. הרגשתי גבוהה – וזאת מכל מקום שבו עמדתי – רק כאשר נשאתי את עיניי למעלה”.

• “מכל נעימות המוזיקה שאני שומעת בחתונות, ערב לאוזניי דווקא הצליל העולה משבירת כוס הזכוכית, לזכר חורבן הבית. ומכל הסימפוניות שבעולם אהובה עליי לשוננו העברית כשהיא מצטלצלת ברחובותינו בניגונים שונים מפי עולים חדשים: ניגון רוסי או אנגלוסכסי, צרפתי או מרוקאי”.

• “הן עם לבדד ישכון – ברכה? קללה? אם במקום לחכות שיזכירו לך שאתה יהודי, אתה תזכיר לעצמך בכל בוקר שאתה יהודי – אם ההכרה ולא ההכרח יקבעו את ההוויה שלך – אזי הקללה תיהפך לברכה”.

• “בחייו של עם ישראל, רק מה שהוא היסטורי יתברר בסופו של דבר גם כריאלי ופוליטי. לחתום על הסכמים שנוגדים את האמת ההיסטורית הזו, זה כמו לחתום על המחאה שאין לה כיסוי”.

• “לשאת בכל הייסורים שארץ ישראל נקנית בהם – אני מוכנה בכל נפשי ומאודי. אבל בייסורים שארץ ישראל נמכרת בהם – בהם אלחם בכל נפשי ומאודי”.

 וזה בעיניי המשפט החזק ביותר של גאולה כהן. אם התחלנו בפרשנים שלא מוסיפים לנו כלום, הנה משפט פרשנות שנכון כמעט בכל שבוע, כמעט מול כל ידיעה חדשותית שנראית לנו קיומית ודרמטית: “כמי שלא מפסיקה להרגיש את עצמי בת לעם בן ארבעת אלפים שנה, זה נראה לי תמיד מגוחך כשעיתונאי תוחב את המיקרופון שלו לתוך פי ואחרי פחות מדקה מודיע לי: זמנך תם!”

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’