קולות הלימוד בקעו מבעד לחלונות הזכוכית. מאות בחורים נראו רכונים מעל לגמרא, חלקם עומדים, חלקם ישובים – אבל כולם היו עסוקים בוויכוח לוהט, שניים-שניים.
לא בכל יום מגיעה קבוצה של עיתונאים חילונים לישיבת ‘ארחות תורה’ בבני ברק. איכשהו בשנים האחרונות, למרות שהפכה לישיבת הדגל הליטאית, המשיכה ‘ארחות תורה’ להיות בצל, כשישיבת פונוביז’ היא זו המושכת את קבוצות המבקרים בעיר בני ברק – בבחינת נאת מדבר שהכול מבקשים לראות מה מיוחד בה.
מזה שנים שאת הבכורה בעולם הישיבות הליטאי תפסה ישיבת ‘ארחות תורה’, שבראשה, כמה נדיר, עומד גדול הדור הליטאי, מרן הגראי”ל שטיינמן, הנחשב באופן רשמי וגם מעשי כ’ראש הישיבה’. כמו הגרא”מ שך זצ”ל בדורו, שכונה ‘ראש הישיבה’, כשהכול יודעים שהכוונה לישיבת פונוביז’.
בליל שישי הגיעה לבני ברק קבוצת עיתונאים ממערכת ynet, כשארגון ‘גשר’, זה שארגן את המיזם, ביקש להפגיש אותם עם מקומות חשובים ומעניינים בעיר החרדית.
המטרה, כמו המטרה הכללית של ‘גשר’ – לנסות להקהות את הזרות בין הציבורים, להנמיך את מפלס אי ההבנה, ובכוונה איני רוצה להשתמש במילה שנאה. לטעמי, היא אינה תואמת את המציאות. מדובר בבורות, באי הכרה של השונה.
רוב רובם של החילונים עמם נפגשתי אינם נושאים מטען שלילי, כזה או אחר, כלפי החרדי. הם רק מסבירים ש”אתה לא כמו כולם”, וממשיכים להציג דעות קדומות על הציבור החרדי.
מפגש בלתי אמצעי עם חרדים משנה את הגישה. מטרתו אינה להחזיר אי מי בתשובה, אלא רק לערוך לו היכרות, כדי להביא אותו לשיח ממקום של ידע ולא ממקום של בורות.
•
זכות גדולה ראיתי בשליחות שהוטלה עלי על ידי גשר: ללוות את העיתונאים למסע אל ישיבת ‘ארחות תורה’. השעה שנקבעה למפגש, הייתה השעה הכי פחות מתאימה – שש וחצי בערב – כשלאחר איחור קל הגיעה הקבוצה קרוב לשעה שבע.
למי שאינו מכיר: שעות הערב בישיבה שונות מאלו של הבוקר. אם בשעות הבוקר שומעים הבחורים שיעור מפי אחד מראשי הישיבה (ארבעה ראשי ישיבה יש בארחות תורה – הגאון רבי איתמר גרבוז, הגאון רבי יהודה אדלשטיין, הגאון רבי יחיאל קלרמן והגאון רבי דב דיסקין – ומעליהם ראש הישיבה שכולם סרים למרותו ללא עוררין – הרב שטיינמן), הרי שבשעות הערב הלימוד מתבצע בחברותות.
בסביבות השעה שש וחצי נמצא חלק ניכר מהבחורים בחדרים שונים, ללימוד ב’ועדים’, בקבוצות. מה שאומר: ההיכל אינו מלא כבשעות הבוקר, ועדיין נמצאים בו מאות בחורים – מה שיוצר את הרושם המרגש לעין שאינה מורגלת במחזות מסוג הזה.
אפילו אני, אם חרדית לבחור הלומד בישיבה, מצאתי עצמי מנגבת דמעה, ומקווה שבחסות החשיכה איש לא הבחין בה…
•
חשוב היה לי להציג בפני המבקרים דמות אותנטית, כזו שהישיבה קרובה לליבה, ולכן רשמתי לעצמי ‘וי’ ענק כשהצלחתי לעניין בכך את איש החינוך הרב מוטק’ה בלוי, שניאות להגיע במיוחד כדי לשאת דברים בפני העיתונאים.
צריך לראות את מוטק’ה ברגעים מהסוג הזה, רגעים בהם הוא נושא בפאתוס את השקפת עולמו, כדי לדעת שההתלהמות דרכה מכירים אותו רבים היא מעין משחק בו הוא עוטף את עצמו, כשהצד שמולו מתקיף. זה יכול להתרחש בראיונות רדיופוניים, בהם הצד שמולו ‘מקפיץ’ אותו. זה לא קורה כשמולו עומדת קבוצה שבאה, באמת ובתמים, להקשיב למה שיש לו לומר.
מצד שני, הלבוש האותנטי שלו – המעיל, הפאות, הטלפון הכשר אותו הוא שולף מכיס ימין, וזה המושגח ‘עם חותמת’ אותו הוא שולף מכיסו השמאלי – עשו, בעיני, את הרצאתו לאמיתית יותר. שכן, גשר לא יוצרים עם חרדי מתייפייף, כזה שכבר מזמן חצה אי אלו קווים. גשר עושים עם חרדי אותנטי, שהשקפת עולמו תואמת במאת האחוזים להשקפת העולם החרדית.
לשבחם של העיתונאים ייאמר שהם עמדו למעלה ממחצית השעה על רגליהם, ופשוט הקשיבו לדבריו. גם השאלות שנשאלו היו כנות ואמיתיות, עם המון רצון להכיר, ובלי שום קורטוב של שנאה. הם פשוט ניסו להבין מה זה ‘בחור ישיבה’.
בין לבין, השחלתי גם אני כמה תובנות. לא בכובעי כעיתונאית, רק כאם חרדית לבן הלומד בישיבה. הם התעניינו פעם בכמה זמן מגיעים הבחורים הביתה, מה הם אוכלים, ואפילו איזה טלפון הם מחזיקים.
הצלחתי להדהים אותם כשתיארתי את המסע המפרך שעובר בחור המבקש לאחל ‘שבת שלום’ לאמו. תיארתי איך בכל קומה בבניין הפנימייה, כמו גם מחוץ לבית המדרש, פזורים טלפונים ציבוריים, ממש ‘כמו פעם’, כאשר בשעות השיא של יום שישי התור משתרך והולך. כשאתה רוצה להתקשר הביתה, אתה פשוט צריך לתפוס לעצמך תור ולהמתין בסבלנות.
שיחות הטלפון שלי עם בני מתנהלות באופן הבא: הוא מתקשר, מציין לי את מספר הטלפון לידו הוא עומד, ואני מחזירה צלצול, כדי שלא לבזבז לו יתר על המידה את מאגר השיחות אותן הטעין במרכזיית הטלפונים.
לחילוני הממוצע תיאור כזה מזכיר את שנות ה-70. היום, כשכל ילד מסתובב עם סלולארי צמוד, ובכל בית ישנם כמה וכמה מכשירים, מי בכלל שמע על טלפון ציבורי.
•
הרב מוטק’ה בלוי סיפר להם על הלימוד בזוגות – בחברותות.
“הם לומדים בעל פה?” שאלה אחת מהעיתונאיות. ובלוי הסביר כיצד הבחורים משננים, איך לעיתים במשך יום שלם לומדים “ארבע שורות בלבד”…
“אנחנו נמצאים באחת מישיבות הדגל שבראשה עומד הרב שטיינמן, שאתמול בלי עין הרע מלאו לו 103 שנים”, אמר, כשהעיתונאים ממלמלים “עד מאה ועשרים”…”אמן”…”אמן”…
מבעד לחלון נשקפו הלומדים כמו בתפאורה בסרט מרתק. בשעה 19:00 בדיוק הוחלפה התפאורה, כשהבחורים יצאו ונכנסו חזרה, תוך זמן קצר, כשהם לבושים בחליפות וחובשים מגבעות.
“זהו סדר מוסר”, הסביר להם הרב בלוי.
“מה זה מוסר?” – ביקשו הנוכחים להבין.
“זהו סדר בו לומדים איך להיות אדם יותר טוב, בן אדם…”, השיב הרב בלוי. ” יש היום מישהו שלא ממשיך ללמוד באוניברסיטה?”
“לא…”
“תגידו, האוניברסיטה היא מקום בו רוכשים ידע, וזה כלי מחויב המציאות היום. אצלנו, הידע נרכש בישיבה. לא ידע על חכמה סינית או על ההיסטוריה היפנית, רק ידע בחכמת אלוקים, בתורה שנתן. ולא, המטרה אינה לרכוש תואר, אלא ללמוד בשביל ללמוד”.
וכל אותה עת מאחוריו המשיכו הבחורים להתנועע, “כמו בתפילה”, בעין חילונית, “כמו בישיבה”, בעין חרדית.
כשיסיימו את סדר המוסר יתפללו תפילת ערבית ולאחריה ירדו אל חדר האוכל.
•
הקבוצה הורכבה מעיתונאיות ועיתונאים, כך שלא יכולנו ללוות את הבחורים אל חדר האוכל.
אילו עשינו זאת, היינו מנפצים את המיתוס של ‘חרדים זוללי תקציבים’. הייתי שמחה לראות חילוני עומד מול תפריט ארוחת ערב של בחור ישיבה – לחם וגבינה, מלפפונים חתוכים וכוס שתייה – וממשיך לדבר על התקציבים המועברים לתלמידי הישיבות. זו לא פת במלח, זה לא העוני ששרר בישיבות ליטא ושאר מדינות אירופה במאות הקודמות, ובכל זאת – זה רחוק מאוד-מאוד מהשפע בו מורגל דורנו. וכל זאת, למרות התשלום הגבוה בו נושאים ההורים מידי חודש.
רק מי שהביט בעיני הבחורים בעת שהם שוקדים על תלמודם, יכול להבין שמה שמביא אותם אל כתלי ישיבה רצינית כמו ‘ארחות תורה’ הוא לא החומריות, כי אם הרצון להיות ‘בן תורה’. לכל ימי חייהם, ללא הפסקה, ועל כל המשתמע מ’התואר’ של ‘בוגר ‘ארחות’.
אשרי שזכיתי ששני בני הגדולים עברו את ימי בחרותם בישיבה הזו; אשרי שזכיתי שגם בני הקטן שם, סופג רוחניות עם אהבת תורה ועבודת המוסר; אשרי שזכיתי לתת טעימה קטנטנה מעולם הרוחניות המופלא הזה, גם למי שאינם קשורים ללימוד התורה – לעיתונאים, אלו שאמורים ביום-יום לדווח על הציבור החרדי ועל עולם הישיבות.
אם בפעם הבאה בה יזכירו באתר ynet את המילה ‘ישיבה’ או את המילים ‘עולם הישיבות’ כשבמוחם צפים הזיכרונות המתוקים מהלילה בו השקיפו לחלונות הישיבה – זכות היא לי. וזכות ל’גשר’.