איך שכחו ב’בקהילה’ את הרמת היד של השר נפתלי בנט בעד חוק הגיוס

1.

כשנבחר לתפקידו, ביקש שר הביטחון אביגדור ליברמן להעניק לו מאה ימי חסד, בהם הבטיח להתנזר מתקשורת. אבל מאת הימים חלפו, והשבוע הוא כינס את הכתבים המדיניים לתדרוך.

א’ פאר מהמודיע הביא את היריעה הנרחבת ביותר מהתדרוך.

במשפחה, אגב, הקדישו לתדרוך עמוד אחד בלבד. אלא שמשפחה מודפס יממה קודם (משפחה בדוכנים כבר בחמישי, המודיע רק בשישי), כך שניתן להבין שקשה היה להכין מעבר לעמוד בודד. ביתד הקדישו לו קטע קטן מאוד בטור הפוליטי של אריה זיסמן במוסף השבועי, כששני קטעים נוספים הופיעו כבר בעיתון יום חמישי, בכתבה של י’ שוורץ. ‘בקהילה’, כך נראה, פספס את התדריך.

למרות שהדברים כבר פורסמו בכלי התקשורת הכלליים יום קודם לכן, עדיין היה מעניין לקרוא על התפנית החדה של ליברמן שמאלה, כפי שצוטט בהמודיע. “ליברמן…היה ברור לגמרי: ‘בהחלט הייתי רוצה שנבנה בכל יהודה ושומרון’, הבהיר, אך הוסיף כי באופן מעשי יתמוך בהתכנסות לגושי ההתנחלויות המרכזיים, הגם שהדבר יפגע בו עצמו, בהתנחלות נוקדים בה הוא מתגורר.

“האם יש ליברמן חדש? והאם הוא רואה דברים מפה שלא ראה משם, ממקומו באופוזיציה, ובכלל, איך מסתדר אדם שהשמיע בעבר כל כך הרבה ביקורות על ראש הממשלה ופתאום הוא נדרש לעבוד לצידו כאחד השרים הקרובים ביותר אליו” – זו הייתה שאלת הסיכום שהופנתה לשר.

“לא השתניתי… כל מה שראיתי משם, אני רואה בצורה ברורה יותר, ממרומי הקומה העשירית במשרדי בתל אביב”, השיב.

בהחלט שיחה מרתקת.

2.

שבוע אחרי שיתד נאמן ראיין את הרב רפאל וולף, המשב”ק של הגראמ”מ שך זצ”ל, עשה זאת בקהילה’. אולי בהנחה שמי שקורא יתד לא קונה בקהילה, או אולי מתוך שסמכו על זיכרונם הקצר של הקוראים.

ואולי – משום שב’יתד’ לא יכול היה וולף להטיח האשמות בבמה המארחת. שימו לב איך שבוע אחרי שהתראיין בביטאון ‘דגל התורה’ – הוא מטיח האשמות בעיתון שהעניק לו את הבמה: “העיתונים – כולל שני היומונים שמתיימרים לברר את עמדותיו של הרב שך – מפרסמים דברים לא מדויקים, ולצערי גם ‘יתד’ חוטא בזה (מהאחרים אין לי ציפיות) כי דברים לא מדויקים הם לא אמת! אין חצי אמת!”…

בקצב הזה, יש מצב שבשבוע הבא נפגוש ראיון של האיש בעיתון נוסף, ושם נקרא שגם בקהילה אינו מפרסם אמת?

3.

אני מסכימה מאוד עם פרשנותו של מ’ כרמלי בהמודיע, הטוען בנושא המאחז בעמונה, כי ראש עיריית ירושלים ניר ברקת היה בין מי שניסו לזנב בראש הממשלה בנימין נתניהו, כשהבהיר “שיש לפנות כמה בתים בעיר העתיקה שנבנו על קרקע יהודית”.

“הוא הרי חושב על ראשות הממשלה, אז הנה ההזדמנות לקרוץ לאנשי הימין”, מסביר כרמלי – ובצדק רב.

קצת פחות הבנתי איך זמן קצר לפני שנתניהו מכבד את המודיע, ומגיע לנאום בוועידה הכלכלית של העיתון, הם מזהירים אותו בטור הפוליטי: “התהליך שעבר על ארצות הברית חייב להוות תמרור אזהרה מבחינתו של נתניהו. בעוד שנתיים, במועדן המשוער של הבחירות, הוא ישמש עשר שנים רצופות על כיסאו, 13 במצטבר. הוא יהיה הישן, האליטה, הממסד הוותיק, השאיפה למשהו חדש שיתחיל, לשינוי ולרענון, עשויה להבשיל לכדי הצבעות מחאה דומה למה שראינו בארצות הברית ולהביא להחלפתו”.

ויש, כמובן, עוד קטעים רבים, בהם מוטחת ביקורת צולבת בנתניהו.

קחו קטע אחד לדוגמה: “זה לא הזאב המתוחכם והערמומי שמשטה בנו. אנחנו אחראים לא פחות ממנו. אנחנו הכבשים התועים שנותנים לו לעשות את זה. אבל לא ניתן לו לשתק אותנו. אנחנו משרתים רעיון ודרך ולא אדם”.

אני, הייתי ממתינה עם הטור עוד כמה ימים, רגע אחרי שייכבו האורות ותסתיים הופעתו של ראש הממשלה באירוע של המודיע.

4.

שני קטעים בטורו של שמעון ברייטקוף במשפחה הזכירו לי את הימים היפים של ח”כ מנחם לייזר מוזס בקדנציה השנייה של נתניהו, שהחלה בשנת 2009. באותם ימים היה מוזס חדור תחושת שליחות בכל הנוגע לדיור עבור הציבור החרדי. הוא אפילו לקח קבוצות של פוליטיקאים לסיורים במחסנים בהם מתגוררים זוגות צעירים בירושלים.

שנים חלפו, ויעקב אשר בקדנציה השנייה שלו בחר ליטול את נושא הדיור מידיו של מוזס (שלא הצליח לקדם הרבה. לא כי לא ניסה, אלא כי הדבר ממש בלתי אפשרי – ותשאלו את אריאל אטיאס, שר השיכון לשעבר, שמה שלא עשה כדי לשווק עוד ועוד דירות, תכל’ס המצב נותר באדמה).

לכן קצת הצחיק אותי לקרוא טור פומפוזי, שדי יכול להשלות הורים המתכוננים לרכוש דירה עבור הבן המאורס או לבת המתעתדת להתארס. תצאו מאשליות רבותי. גם אם ח”כ מחפש לעצמו עיסוק מכובד והתלבש על נושא הדיור, זה לא אומר שמשהו עומד לקרות בקרוב.

“הדבר הכי טוב שקרה לח”כ יעקב אשר הוא העובדה שהוא לא נכנס לכנסת מיד אחרי הבחירות”, קובע ברייטקוף, ומסביר כי בתקופה בה הוא “שהה מחוץ לבניין והסתכל בעיניים כלות על חבריו בכנסת” – נכנסה בו מוטיבציה.

אז כשחזר כבר “מן הכפור הפוליטי”, הוא בדק מה יוכל לעשות בכנסת. “גפני יושב על השיברים של ועדת הכספים, ליצמן משייט בגבהים תקשורתיים וציבוריים אותם הוא התקשה לראות גם במשקפת, ודרעי השתזף לאור הזרקורים שמכוונים לעברו בשל שלל תפקידיו”.

סבתא בישלה דייסה, נתנה לזה, נתנה לזה, נתנה לזה – ומה נשאר לו?

נו, תמיד יש את תחום הדיור, בו אוחז מוזס, אבל יכולים לאחוז בו גם שניים. ובפרט, אם אתה מצליח להשתחל אל טור ב’משפחה’ ולספר שם על תובנות בנושא. אז נכון שאין תובנה שאריאל אטיאס לא ידע עליה או לא חשב עליה, ואף אחד לא ממציא היום את הגלגל, ובכל זאת – אני בטוחה שיש כמה הורים מודאגים שגזרו את הטור, מסגרו אותו במסגרת, והודיעו לרעייתם: “הנה, פתרון כבר באופק”.

אז אל תגלו להם שזה לא ממתין להם מעבר לפינה.

5.

ביום ליום, אגב, לא ממש שמעו על היעד החדש של ח”כ יעקב אשר, ומבחינתם, מי שלוחץ על דוושת הגז (הברקס לחוץ במקביל) בנושא הדיור הוא, איך לא, יו”ר ש”ס אריה דרעי.

שימו לב לטור העורך, יצחק קקון: “דגל חשוב מובילה ש”ס, בראשות השר הרב אריה דרעי, בימים אלו: מצוקת הדיור. הוא פינה את סדר יומו ונפגש עם ראש הממשלה, שר השיכון ומנכ”לים במשרדי הממשלה הנוגעים בנושא הדיור”.

לך תסביר לכתבים שמפינוי סדר יום וקביעת פגישה, אפילו עשרים פגישות, לא משיגים דירות לאלפי הזוגות הטריים. מה שלא הצליח שר שיכון חרדי לעשות, לא יצליח לעשות שר שכלי העבודה הקשורים לנושא הדיור נלקחו מידיו עם הקמת הממשלה. בטח לא ח”כ שאפילו אינו שר או יו”ר ועדת כספים.

אבל למלא דפי עיתון צריך, אז למה שלא לאתר טוענים לכתר.

6.

קצת התקשיתי להבין את טיעונו של יעקב ריבלין בבקהילה. תחילה הוא מסביר כי “ההתפרצות של גפני נגד חוק ההסדרה הייתה התפוצצות הפצע המוגלתי שיש לו בלב נגד הבית היהודי”. זה נכון. כל מי שזוכר את ממשלת לפיד-בנט מבין איך נוצר הפצע המוגלתי.

אבל אז, הוא מנסה להסביר: “עם כל הטענות הקשות שיש כלפי הבית היהודי, הם לא הצביעו פעם אחת נגד חוק שהוא בציפור הנפש החרדית. לא בחוק הגיוס, לא בחוק הליב”ה ולא בחוק הבטחת הכנסה לאברכים”.

לפיכך, אם חוק ההסדרה הוא ציפור הנפש של הבית היהודי, החרדים צריכים להתחשב.

וכאן, התקשיתי להבין: האם נוכל לשכוח את הקדנציה הקודמת? את הרמת הידיים הכללית של חברי הבית היהודי בעד חוק הגיוס ההרסני, זה שכ”מיליון חרדים” יצאו להפגין נגדו? זה שכלל סנקציות פליליות? רק יוני שטבון היה היחיד שהעז להמרות את המשמעת הקואליציונית. כל השאר, פגעו בציפור הנפש של הציבור החרדי, גם פגעו.

האם לא היה זה הבית היהודי שישב בממשלה שדרשה שלא לצרף אליה אף לא חרדי אחד?

באותם ימים, הסבירו לי גורמים בבית היהודי שוב ושוב כי החרדים לא היו ‘שם’ בשבילם בעת הגירוש מגוש קטיף, ולכן אל להם לבוא בטענות לבית היהודי, שלא נמצא שם בשבילם בעת שממשלת לפיד גוזרת גזירות תקציב על עולם הישיבות, וחוקי גיוס הכוללים סנקציות פליליות.

לפיכך, האם קשה להבין את גפני, שמוגלה ופצע בליבו?

דגל התורה, מאז הקמתה, לא הייתה ימנית. גורל 42 הבתים בעמונה לעומת הנזק המדיני העלול להיגרם מחוק ההסדרה – לא ממש אמור לנגוע בלב חבריה. אלא אם כן יש סיכום רב שנים על כך ש’לא נוגעים איש בציפור הנפש של רעהו’.

אבל לא זכור לי שיש סיכום שכזה בין יהדות התורה לבין הבית היהודי. ואם אכן רוצים המתנחלים לפתוח בסיכום שכזה – הוא חייב לכלול פרק בהלכות גיוס בחורי ישיבות. נקודה.

7.

שני עורכים שיגרו את כתביהם בניו-יורק אל אותה הפגנה. שניהם הדפיסו בסופה של הפגנה כתבה יפיפייה, מלאת תמונות מרשימות.

זה המקום לציין לשבח את יתד נאמן ואת משפחה, שכיוונו לאותו רעיון. נו, מה הפלא. אל תשכחו שעורך לשעבר של משפחה יושב כיום במערכת יתד נאמן והראש שלו חושב כמו במגזין מקצועי. לאיש הזה קוראים אבריימי רוזנטל, למי שעדיין לא יודע.

“המשימה שהטיל עלינו העורך – להשתתף באחת מ’הפגנות הענק’ נגד בחירת טראמפ”, כותב א’ רפאל (או כותבת) ממנהטן שבניו-יורק, שגם צילם בעצמו כמה מהתמונות המצורפות לכתבה. המשימה, התבררה עד מהרה “כבלתי נעימה בעליל”. המפגינים היו “קולניים, אגרסיביים ובעיקר – נטולי עכבות”…

רפאל מצא שם “קומץ אנרכיסטי, הזוי ומשועמם, שהצליח לרתק כוחות עצומים של המשטרה והשירות החשאי, ובעיקר להגיע ללא הצדקה רצינית ללב ה’פריים-טיים’ של התקשורת העולמית”.

ב’יתד’ סיכמו את הפגנה במשפט: ‘יתד השבוע’ חיפש את ה’המונים’ בהפגנות נגד בחירת טראמפ, וגילה שמדובר בקומץ אנרכיסטי הזוי ומשועמם. הכותרת הייתה מבריקה אף היא: “כיכר תחריר פינת השדרה החמישית”.

‘משפחה’, לעומתו, בחר לכתבה של מיכל איש שלום את הכותרת הבומבסטית “מלחמת אזרחים” – כשהוא מסכם: “הפגנות הזעם שמאיימות להפוך לתנועת מחאה שתרסק את אמריקה”.

לא פחות.

למי מהשניים להאמין? תחליטו בעצמכם. אני, אגב, נוטה לכיוון הגרסה של ‘יתד’.