“לילדים שנולדים היום לא יהיה רשיון נהיגה”, פתח מנכ”ל ווייז, נועם ברדין, את ההרצאה המרתקת שלו. “אדם פשוט יוציא סלולרי ויקבל אוסף של אופציות איך להגיע ממקום למקום, מרובוט ועד הסעה קבוצתית. להחזיק רכב פרטי יהפוך לדבר מיותר”.
ברדין חי בארצות־הברית, ונחשב לבכיר בגוגל העולמית, אחרי שזו קנתה את ווייז בכמיליארד דולר. השבוע הוא ביקר בירושלים, עיר הולדתו.
הוא שמע על ‘קמא־טק’, מיזם היי־טק חרדי שמפעיל מאות יזמים בתחום, והחליט שמעניין אותו לפגוש אותם.
אחרי שכמה מהנוכחים הציגו בפניו את הסטארט־אפים שלהם, ואת החלום להיות ‘ווייז’ הבאה, ברדין עלה לבמה לספר להם על העולם הבא. לא זה ששם למעלה, אלא זה שכולנו נחיה בו בעוד כמה שנים: “אנחנו הולכים לעבור מהפכה שהיא עמוקה ממהפכת האינטרנט. מהפכת התחבורה והתזוזה. ברגע שנוכל להזיז דברים ואנשים ממקום למקום בקלות – החברה שלנו תשתנה לגמרי. זה לא משנה איפה אתה גר, כי כבר לא יהיה דבר כזה ‘פריפריה’. הכל יהיה נגיש וקרוב, ונוכל לזוז או להזיז חפצים במחיר אפסי.
“תחשבו למשל על סופרמרקט ועל מקרר, שני דברים שעשויים לעבור מן העולם. אנחנו קונים סחורה, מכניסים אותה הביתה, זורקים בסוף חלק ממנה, וגם מקצים לכל זה מקום יקר בבית שלנו, ששמו מטבח. תחשבו שהכל זמין – מתחשק לי לאכול משהו ואני פשוט מזמין אותו ותוך רבע שעה רובוט מביא לי אותו. גם ארון בגדים זה פאסה. למה במרכז תל־אביב צריך לשלם ארנונה על ארון בגדים, כלומר על מחסן בגדים פרטי? אני אתלבש עם קופסה שתגיע, ואז תיעלם. אנחנו נעביר אטומים כמו ביטים, תנסו לדמיין את זה”.
נשמע הזוי? נכון, אבל האיש שעומד מולי כבר שינה את הדרך שבה אנחנו נוהגים. גם אם היה מספר לי לפני 15 שנים שנהגים אחרים יספרו לי על פקקים דרך הסלולרי שלהם, זה היה נשמע הזוי.
ואז ברדין מפתיע את הקהל: “אתם יודעים איך הגעתי לכאן? עם קרפול של ווייז, אפליקציית שיתוף הנסיעות שלנו. בקרוב כולנו ניסע עם שכנים, חברים או סתם אנשים שנוסעים לאותו מסלול. לא חבל לנסוע ברכב שרוב המקומות בו ריקים? אז פתחתי את האפליקציה היום אחר הצהריים בתל־אביב, ומצאתי מישהו שעולה לירושלים. שילמתי לו 28 שקלים בסוף, על הדלק ועל הבלאי”.
אחד הנוכחים שואל בצחוק אם הנהג ידע שהוא מסיע את מנכ”ל ווייז.
“סיפרתי לו באמצע, והוא אכן די הופתע”, מחייך ברדין.
המתכנתים החרדים עברו לשאול אותו שאלות מקצועיות יותר, ואני המשכתי להקשיב מהצד, אבל גם הפלגתי במחשבות אל אותו עולם עתידי שברדין תיאר. האומנם הכל ישתנה? או שאולי רק התפאורה תשתנה, אבל תוכן החיים לא?
פרשת השבוע, פרשת “וירא”, מתארת לנו לכאורה מציאות היסטורית רחוקה. אברהם אבינו יושב בפתח האוהל שלו, שם הוא חי עם שרה אימנו, בעולם של שאיבת מים מבאר ורכיבה על שיירות של גמלים.
אבל אבני היסוד של הפרשה, הבסיס של הבסיס, לא השתנו מאז. הפרשה עוסקת ביצור הכי מורכב, וזה לא משנה אם הוא רועה צאן או הייטקיסט בלי ארון בגדים – האדם. הוא תמיד יישאר הכותרת הראשית: איך הוא מתייחס לאשתו, לחבריו, ואפילו לאויביו? איך הוא מדבר, אוכל, נלחם, מתפלל, מתפייס, מארח אורחים ומתנהג לקרובי משפחתו?
הפרשה מציבה את האישיות של אברהם אבינו במרכז, ומתארת ומפרטת את מעשי החסד שלו, במטרה שנלמד מהם.
הנה דוגמה: אברהם רואה שלושה עוברי אורח זרים במדבר. הוא ממהר לדאוג להם, להאכיל אותם ולשוחח איתם. הוא נותן להם יחס מכובד, וכל בני ביתו מסתובבים סביבם ודואגים להם.
הרב ירוחם ליבוביץ כותב שאברהם מבשר כאן על מהפכה. לא טכנולוגית, אלא מהפכת תוכן, מהפכת חסד: “אברהם הוא האדם הראשון ביקום שכל שאר האנשים חשובים בעיניו. את כולם הוא מכבד. כשהוא נותן משהו למישהו, הוא בעצם המקבל ולא הנותן, כי הוא נהנה מנתינה לאחר. זוהי מהפכה שלמה: לא אני המיטיב עם זולתי, אלא באמת הזולת הוא המיטיב עימי”.
השבוע פורסם רשמית שלאונרד כהן נפטר שלושה ימים לפני ההודעה הפומבית על כך. בלי הלוויה ציבורית, בלי שבעה (שבעצם לא ידענו שהתחילה). ראוי לומר עליו כמה מילים, על אליעזר בן נתן ומאשה כהן, נציג מובהק של הדור האמריקאי המוכשר, המבולבל, הקודר והמתגעגע. דור של יחסי אהבה־שנאה עם המורשת שלו, שכובש את העולם אבל מתרפק על הסבא מהשטייטל.
זה נכון גם לגבי שבתאי זיסל בן אברהם ורחל רבולבסקי, הידוע יותר כבוב דילן, שקיבל פרס נובל אבל הודיע השבוע ש”בגלל מחויבויות קודמות” הוא לא יבוא לקחת אותו.
על הסמים, הבודהיזם והנשים בחייו של כהן דיברו הרבה בשבוע האחרון. גם על מלחמת יום כיפור שבה הגיע לישראל לתמוך בחיילים ולשיר להם.
אבל הנה סיפור קטן־גדול על יום כיפור אחר בחייו: בחודש ספטמבר, שנת 2013 , נקבעה לכהן הופעה גדולה בלונדון. המשרד שלו, וגם המפיקים הבריטים, לא הסתכלו על לוח השנה העברי, ולא שמו לב לכך שההופעה אמורה להתקיים ביום כיפור. כהן גילה זאת, והודיע שאין על מה לדבר. 20 אלף (!) צופים שרכשו כרטיסים קיבלו הודעה שבה הוא מתנצל, דוחה את המופע ביום אחד, ומביע תקווה שהסיבות לשינוי מובנות.
באחד הראיונות סיפר: “סבא שלי, הרב שלמה זלמן קלוניצקי, גידל אותי. הוא גילם בעיני את האידיאל היהודי השורשי ביותר, של חיים שמוצאים את משמעותם באהבת הספר, בלימוד אינסופי. הוא היה שב וקורא את התורה בכל הרעננות שאפיינה את הקריאה הראשונה, ואז חוזר על פרשנותו. לפעמים היה לוקח ערב שלם לקרוא וללמוד פסוק או שניים”.
לאונרד הפליג הרחק מאותם מחוזות ילדות, אבל לפני עשרה ימים, בגיל 82 , נקבר בבית הקברות “שערי שמיים” במונטריאול, לצד הוריו ולצד אותו סבא.
הסטטוס היהודי:
“אברהם הוא בן תשעים ותשע בפרשה. זוהי הוכחה לכך שאף פעם אין מנוחה מפעילות חיובית” (הרבי מלובביץ’)
• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’