מנוחה פוקס זוכרת את ר’ שלוימלה ויודעת שככלות הכל: ‘עם ישראל חי’

מהו הדבר,  שככל שהולך ומתרחק כך מתקרב ומתקרב?

שככל שחולפות השנים מחייו, כך קרבים אנשים אליו?

זהו הרב שלמה קרליבך, או בשם שהוא עצמו בחר לעצמו: שלמה! ותו לא.

(לא שאלתי מי הוא האיש, אלא מהו הדבר, שכן, קרליבך הוא הרבה יותר מ”איש”.)

מי לא מכיר את שלמה קרליבך?

אנשים מבוגרים זוכרים אותו שר להם מעל גלי העתר, מתוך קלטות טייפ ובאירועים שונים (אני, בשנים הראשונות לנישואי, הייתי מקבלת את בעלי בחוזרו מהכולל להפסקה, עם ארוחת צהריים ועם קלטת שירי קרליבך).

אנשים צעירים יותר זוכרים אותו ואת שירתו מתוך זיצים ומתוך השירה בישיבה. בכל בית כנסת שרים לכה דודי של קרליבך ומניינים רבים קוראים לעצמם: “תפילה בנוסח קרליבך!”

קרליבך עצמו, לו היה חי, היה מאושר שבאדם, שהלא זה מה שרצה, לשמח אנשים, לתת לאנשים משלו, לגרום לאנשים לפתוח את הלב ולסייע להם לחוש את הנשמה. (גם אם שגה לעתים בדרך, לשיטות מסוימות).

במקומות רבים מזכירים את יום השנה לפטירתו של קרליבך.

אירוע שהולך וצובר תאוצה עם השנים הוא האירוע שנערך בבית הכנסת מוזס בשכונת בית וגן. שם לוקחים חלק באירוע זמרים שונים ורבים וקהל של מאות אנשים מכל הסוגים, מכל המינים, מכל העדות והזרמים. כולם יחד מתנועעים ורוקדים, מפזזים ומקפצים.

ובכל אירוע כזה, כולם, כאיש אחד, כמו שרצה ר’ שלמה, שרים מעומק הנשמה, מתפללים, מבקשים, מתחננים, וחשוב מכל, לא בודקים. לא בודקים את זה שנמצא ליד, לא שואלים שאלות של: מאין באת והיכן אתה לומד? לא מתייסרים במחשבות של: האם זה שלידי ראוי לו שישב לצדי?

ואלו שרוקדים כתף אל כתף בכל אתר ואתר, באמת שונים זה מזה, גם ביסודם וגם בתלבושתם.

יכול להיות זה בני רבינוביץ מיתד נאמן (שהשנה הקדיש תכנית מיוחדת ברשת ב’ ל”ר’ שלמה הצדיק”,  הר’ משולם ברנדויין, (אחי,  מחבר הספר: ר שלוימה), או בניימין שטיינברג הזמר בעל הכיפה הסרוגה,  והחייל שמתרגש עד דמעות.

מניחים בצד את המחלוקות, את הוויכוחים, את ההסתכלות הקטנונית וזוכרים רק את הפסוקים שכולנו גדלנו עליהם, אבל מישהו (שכבר מזמן פסקנו לבדוק בציציותיו) המציא להם לחן והזריקו  לתוך ורידנו. עד שלא נוכל לשכוח את כל מה שחשוב בחיינו ש:

אנחנו עם אחד! (עושה שלום, הוא יעשה שלום)

אנחנו מלאי הודיה לה’ (ברכי נפשי את ה’!)

אנחנו אוהבי הבריות ( שומר ישראל, ישראל!)

אנחנו  הולכים בדרך ה’ (אחת שאלתי… שבתי בבית ה’)

אנחנו רחמנים בני רחמנים (רחם בחסדך…)

אין לנו אלא לשפוך לבנו לפני ה’ אלוקים (שפכי כמים ליבך).

אנחנו מקרבי כל היהודים ומייחלים לבואם לכאן (ובאו האובדים!)

אנו בוטחים בה’ גם כשאנו בצרה (גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע).

אנחנו מתחננים לפני ה’ אלוקים: שיהיו רק שמחות במעוננו, ושנשמח תמיד עם אחינו ושעוד יוסיף ויישמע  בגבולנו: קול ששון וקול שמחה!

ואנחנו נמשיך ונשיר ונזמר ונרקוד עוד ועוד, עוד ועוד, עד שנכבה את אש המחלוקת שלעיתים בוערת,  ונהיה כולנו עם אחד.

עם ישראל חי!!!