והיום בתאטרון: יונה עם עלה של זית מהתקופה הרומית

לפני כשנה בדיוק ביקרתי במדינת הוותיקן. בין ציוריו של ליאונרדו דה וינצ’י, מיכלאנג’לו ורפאל, חיפשתי סממן יהודי כלשהו. לאחר שהבנתי שאת מנורת הזהב אמצא רק בחריטה שעל דופן שער טיטוס, עליתי למוזיאון פיו כריסטיאנו שבכניסה למוזאוני הוותיקן, שם על פי רישומי ‘שיחור’ אמורים היו להיות תגליות יהודיות בני אלפי שנה.

בעומק המסדרון המתעגל, נחו עיני על ‘ציורים יהודים’ מרתקים של לולב ואתרוג, פרי יצירתם של יהודים מימי הגולה. אך בהביטי על הפינה הימנית, הבנתי ששם מונחת לה מנת הדגל היהודית. התקרבתי באיטיות, ניכר היה שמסתתרת שם תגלית מרשימה. האזור כולו נעטף בפאר והדר ובזכוכית חלקלקה. כשמעל שני זרקורים ממטירים אור יקרות כאומרים איש לרעהו: כאן למטה, שוכנת לה התהילה.

בחיל ורעדה הנמכתי את ראשי בזווית מדודה, הישר אל הטקסט הפורח באוויר, מאמץ את עיני בקדושה יתירה אל האותיות הבוהקות שם למטה, וכה היה רישומם:

“להוד מעלתו האפיפיור יוחנן פאולוס השני. שמעון פרס ראש ממשלת ישראל. מנורת חנוכה עשויה מנורת שמן יהודית מהתקופה הרומית“.

עד כאן דברי הקודש.

האבולוציה המחשבתית שלי קרמה לה לפתע עור וגידים. מצאתי את עצמי כועס ותועה בשלשות.

ראשית, עלתה בי תגובתו הספונטאנית של היהודי הישר: “מהיכן יש למר שמעון פרס את הזכות ליטול ‘מנורת חנוכה עשויה מנורת שמן יהודית מהתקופה הרומית’ ולהעניקה להוד קדושת האפיפיור? וכי מר פרס ביקש את רשותו של אותו יהודי קדמון שעמל לבנות את ‘מנורת חנוכה העשויה שמן’?

גם אם נניח שאותו יהודי העניק למר פרס את אישורו, האם מר פרס נטל את רשותם של ‘רשות העתיקות’? מהיכן לו האומץ לגזול עתיקות מקודשות ולפזרם בין ידידיו?

נרגעתי מעט, ואז הצלחתי לרדת לסוף דעתו של מר פרס.

‘מיסטר שלום’ הבין, שבעבור השלום והחיבור בין הדתות, מן הראוי שהעם היהודי יוותר על חלקים מרכושו למען עמים זרים.

אלא שאז משהו נוסף לא הסתדר לי. ‘שמעון, אתה שומע את עצמך?’ חשבתי. הרי אותו יהודי אלמוני מהתקופה הרומית, שטרח ובנה את מנורת החנוכה, בוודאי בנה אותה בהחבא ובהסתר, אולי בשביל להסתתר מהחייל הרומאי שחלילה לא יתפסהו ויהרגהו מול ההמון החוגג בפיאצה הסמוכה, ואתה שמעון, אתה שטינקער? אתה בא להלשין על אותו יהודי מסכן? להסגיר אותו? ועוד בפני מי? בפני האפיפיור בכבודו ובעצמו?

עזבתי בכעס את המקום וירדתי לחצר הראשית להירגע מעט. בעודי מחפש פינה שתסתיר אותי מהגשם שבדיוק החל לטפטף, שמתי לב ששוב אני בעיצומו של דיאלוג עצמי, והפעם בדמותו של היהודי הרחמן: “יעקב, מדוע אתה רואה בעדת האפיפיורים כאויביהם של ישראל, הרי בסיכומו של פסוק, מצבם לשעצמם עגום. 33 מהם מצאו את מותם באופן אלים, 12 מתוכם היו קדושים מעונים, 8 נוספים מתו כתוצאה מהתנקשות בחייהם, ו-13 מהם מתו מוות מסתורי. נו, אביסעלע יידישע רחמונעס, מה כבר קרה, אז פרס העניק לאפיפיור את מנורת החנוכה?… אז מה? בסך הכל הייתה זו מחווה והזדהות עם הסבל והאומללות”.

השתכנעתי.

•

ולאחר שנה, פגישת מחזור.

החוטים הקשורים לידיים ולראש, שוב עולים ויורדים – על כרזת ענק של יונה עם עלה של זית מהתקופה הרומית. האולם מלא עד אפס מקום, מישהו סיפר לי שהתיאטרון נסגר לשיפוצים, וזו היא ההצגה האחרונה לעונה. מישהו גם לחש, שכנראה כבר מחר הבובה הראשית תוחלף בבובה חדשה.