“נחתנו זה עתה”. זה הנוסח המוכר לכולנו, בקול כזה או אחר של קברניט אל על הוותיק, המנוסה, זה שכבר טס והטיס אסטרטגיות מסובכות ומסווגות – ופרש להטיס אותנו, במיטב כספנו, אל מעבר לים.
“Please remain seated. הישארו ישובים”, הוא מפציר בנו.
אז נחתתי זה עתה גם אני מ’ראונד טריפ’ עם אל על, והתיישבתי, לא אוכל קום, עד שלא אפרוק את ההלם, התדהמה והזעזוע מחברת התעופה שמתהדרת בסלוגן ‘הכי בבית בעולם’; מחברת התעופה שמייצגת את מדינת הסטארט-אפ, שהמציאה כל טכנולוגיה מפעימה בתחומים כמו בטחון, מדע ורפואה; שהמציאה את הוויז שאיתו התהלכנו בכבישי ארצות הברית כבשבילי רמת גן – אבל אל על ‘שלנו’? שתחשב מסלול מחדש ומהר.
קידמה? ברוכים הבאים למטוס משנת תרפפ״ו. כן, הריפוד התחדש בעשור האחרון, אבל מה קורה בין המושבים? אם רק תחפצו לשלוח יד ולחפש את המוצץ האבוד של הינוקא שלכם, תמצאו ג׳יפה. לכלוך נערם ודבוק, פירורים שעברו עליהם עשרות פסחים. וזה מה שקורה בין כל המושבים (שלא תחשבו שלא בדקתי).
בגיחה לשירותים טרום המראה מצאתי שירותים מסריח, רצפה רטובה (לא ממים). כך כל הטיסה. ובחזור, בתא השירותים (שצמוד למחלקת העסקים, שלא תבינו לא נכון) – אין מים בברז. כן, טיסה שלימה, לא קצרה, אין מים וכתוצאה מכך: פקקים בתאים האחרים; אנשים שנתקעים שעות בין ציפיה לתורם ובין כמיהה לחזור למושבם, תוך כדי שהדיילת אוספת אשפה.
•
כמי שטסה הרבה בחברות תעופה שונות, התוודעתי לכך שאין אחידות במסכים של מטוסים.
רמות התפעול של המסכים נעות בין מסכי טאץ’ אישיים וחדים, עם מערכת עשירה של נושאי שמע, צפיה ומשחק (כך בטיסה האחרונה שלי עם ‘סוויס’, למשל), לבין מסכים ישנים יותר שמופעלים באמצעות שלט ידני, עם בחירות דלות יותר של תכנים, כאשר בכולם אפשר לבחור את הטיימינג של תחילת התפעול.
אבל באל על שנת 2000 וכמעט 17, אין שום בעיה להשאיר את אותם מסכים שהטיסו אותי למחנה הקיץ בשנת 1997, ללא יכולת בחירה, עם תכנים שמופעלים בלופה. פספסת? חייכי, כי אכלת אותה…
לא ארד לקטנות של הפונטים שמציגים את מסלול הטיסה. רק אומר שהתחושה היא של ‘מסע במנהרת הזמן’.
•
כעת, בואו נדבר על ילדים. כי ילדים אוהבים סרטים מצוירים ולטוס עם ילדים זה סרט.
כמי שחולקת את מחצית משפחתה בצד השני של הגלובוס, אחת הדרכים המקלות לשרוד טיסות כה ארוכות עם ילדים, היא להציג להם סרטון מצויר. גם אם בימים כתיקונם אני פחות מעדיפה לעשות זאת – ההכרח לא יגונה.
אבל בחברת אל על אין שום היצע לילדים.
בחברה, שלפי הסקרים, החרדים בוחרים בה אוטומטית, בלי שום סקר שוק (תתעוררו!), למרות שהם ברוכים בילדים – סובלים כפשוטו.
הפעם, ‘הנוסע הכי צעיר’ שלי הייתה ילדה בת שנתיים וחצי, שהתנהגה בעליזות-מה ולא הראתה סימני שינה (לא מדברת על בכיות וצרחות שהם נטייה טבעית של תינוקות בטיסות, ללא הבדל גזע דת ומין ועל כל פני הגלובוס). אי לכך זכינו בסדרת נזיפות וחינוך מ’מנהלת השירות בטיסה’ על שהיא אחת מ-45 ילדים על ‘הקבינה’, ושאחנך אותה להיות בשקט בשה שנוסעים אחרים מנסים לישון.
אחרי שאמרתי שאני לא יכולה להבטיח לבצע את מבוקשה, כי לילד, בשונה ממטוס, אי-אפשר לדומם מנועים – היא אמרה לי בכעס: ‘תציעי לה צעצועים’.
שתבינו, חברת התעופה היחידה בעולם (נו טוב, מאלו שאני טסה בהן) שלא מחלקת שום צעצוע לילד (אין לי ספק שסטטיסטית אל על מטיסה הכי הרבה ילדים, אז הסדיזם להתעלם מקיומם כה מקומם) וגם, כפי שציינתי, החברה היחידה שלא מציגה שום ערוץ צפייה לילדים – לא מתביישת לשלוח לנו דיילת מולטיטאסקרית שהיא גם ‘סופר נאני’ חמושה בעצות. (כן, תודה להמשביע על השוקו בשקית והטרופית והפינוקים הקטנים, אבל המשביע יש גם בחברות תעופה אחרות).
•
‘מנהלת השירות בטיסה’ הזכרתי, כן?
זה כבר שנים לפלא בעיני איך רק באל על לכל מטוס יש ‘בעל בית’ בדמות דייל/ת מצטיין ופנסיונר שהעלו אותו לגדולה והעניקו לו את הטייטל ‘מנהל השירות בטיסה’.
המנהל/ת הזה מעניק לך את ההרגשה שאתה אוכל ושותה מהמטבח שלו, שהמטוס שלו, ושאתה רק אורח. לא לקוח. זה פשוט הזוי.
אז כשסוף סוף נחתנו, גם בקנדי וגם בבן גוריון, לקח בין חצי שעה לשעה למצוא חניה. בקנדי אמרו לי: תלמדי, לכן טסים ‘יונייטד’, כי הם בבית באמריקה ואין תקלות… בבן גוריון כבר חשבתי לעצמי שאפילו אל על לא מרגישה בבית כשהיא בבית.
לקינוח, כשנוסעים שחשבו שכבר חנינו וניסו לקום, צרחו עליהם הדיילים ממקום מושבם, עודם חגורים, בצרחות ברבריות (לא מגזימה), שוב ושוב: ״לשבת! לשבת! עוד לא חנינו!״
חייבת להגיד לכם שהתביישתי. לא ברור לי ממי. כולנו הרי אותם ישראלים פראיירים שבחרנו לטוס אל על שוב.