אלה שלא הצביעו • יצחק פלדמן יצא למסע מיוחד בארץ האמיש בפנסילבניה

 בנק פי. אן. סי הוא המוצג המודרני האחרון שעל הכביש המוביל אל תוך העיירה הציורית במחוז לנקסטר שבמדינת פנסילבניה. מרגע שחצית את הקו הווירטואלי הזה, אתה נשאב במנהרת הזמן מאות שנים לאחור.

הכביש מתפתל בין בתים חדי-קומה שסביבם דשא ירוק ורענן. רק צייר מומחה יוכל להביע את תחושת ההתפעלות שעולה ממבט אל מעבר לגדרות הלבנים והנמוכים, המקיפים את חצרות הבתים. באמצע ניצב הבית, וסביבו רועות בנחת כמה פרות, וסוס אחד רתום למרכבה שכמותה לא ניתן לראות אלא כאן – בארץ בני האמיש.

האמיש הינם נוצרים שהיגרו לאמריקה  לפי למעלה ממאתיים שנה משוויץ ומגרמניה. הם פזורים במספר מקומות ברחבי ארצות הברית, ובחבל אונטריו שבקנדה. מעריכים כי הם מונים למעלה משלוש מאות אלף נפש, אך קשה לתת אומדן מדויק, מאחר ובני האמיש אינם לוקחים חלק בפעילות אזרחית כלשהי והם אינם רשומים במוסדות המדינה. הם אמנם משלמים מיסים כחוק, אך אינם נוטלים מאום ממה שמציעה המדינה בחזרה לאזרחיה.

הריכוז הגדול שלהם הוא כאן, במדינת פנסילבניה.

•

במוצאי שבת – יום השנה לפטירת רחל אמנו ע”ה, אני מוצא את עצמי באמצע הלילה משפשף עיניים בתימהון.

על שלט הדרכים שמולי רשום באנגלית ‘אפרתה’, עם חץ המורה ימינה אל עבר העיירה אליה אני שם פעמיי הלילה. בסמוך לכאן ישנו אזור שנקרא ‘בית לחם’. אמונתם של בני האמיש, כמו של בני כתות ופלגים אחרים באזור היא נוצרית אדוקה, ולא פלא שהם סוללים להם דרך ושמות בנתיב התנ”ך.

בניגוד למה שמקובל אצל מיעוטים אחרים בארה”ב, בני האמיש אינם גרים בקהילה אחת ובשכנות זה לזה, אלא פזורים ברחבי העיירה בינות למשפחות אמריקניות-חקלאיות-רגילות. החקלאות כאן היא הדת. בבית אחד חונה רכב שטח כבד השייך למשפחה סטנדרטית, ובבית הסמוך, זה שאינו מחובר לחשמל, עומדת בחוץ מרכבה רתומה לסוס חסון, הממתין לאחד מבני הבית שיבוא ליטול את שירותיו.

יצחק פלדמן, עם סוס וכרכרה מקומיים. צילום: מיכאל ועקנין

מי מהקוראים שלא היה בניו יורק וחולם על גיחה באיזו הזדמנות, יתפלא לשמוע כי במרחק שלוש שעות נסיעה ממנהטן גרים אנשים שבמשך דורות רובם לא קפצו אפילו לביקור בעיר הגדולה והמדוברת ביותר בעולם. ואין זה ממניע אידאולוגי או חרם קדמוני כלשהו. הסיבה היא פשוטה: מחסור בכוח סוס.

בני האמיש מתנזרים לחלוטין ממה שמציעה הטכנולוגיה המודרנית, הם רואים בה אסון לאנושות וחטא גדול.

האמיש משתמשים באור נרות ומכבסים את הבגדים ביד, כמו לפני מאה שנה. מסיבה זו – אין בן האמיש עולה על כלי רכב מודרני, בטח שלא על מטוס.

אני מגיע לפגוש אותם מלא בחששות. כיצד יקבלו אותי אנשים שלא הורגלו להתחכך- ולו לרגע – עם תרבות זרה ושונה משלהם.

מרחק שעתיים וקצת מניו ג’רזי המתועשת –  בה שהיתי בימים שאחרי הבחירות הסוערות בארה”ב – והנופים שונים לגמרי.

נטורי קרתא זה לא רק בארץ

יצאתי לפגוש את אלו שלא הצביעו ביום שלישי האחרון: קהילת בני האמיש המתבדלת במסורת של דורות.

כשרוצים לתאר את צורת הלבוש של בני הקהילה נהוג לומר שהם דומים מאוד בלבושם ללבוש החרדי הקלאסי. שחור- לבן. כובע חליפה וזקן ארוך. אני מחכה כבר בקוצר רוח לרגע שבו יופיע מולי בן האמיש הראשון, כדי לראות האם הם באמת דומים לנו בחזותם.

אחד המאפיינים של האמיש הוא המשפחתיות. כל מה שקשור סביב הבית והמשפחה הוא ערך מקודש כאן. מסיבה זו קשה מאוד לחדור את המעטפת שהם בונים סביבם בשנים האחרונות, מאז שהחלה להתפתח תיירות במחוז.

בשונה ממה שהיו רוצים לראות האבות המייסדים, ניתן למצוא היום מוזיאונים המתארים את חייה של הקהילה, אינספור חנויות למזכרות בצד הדרך, חלק בבעלות של בני האמיש עצמם וחלק בבעלות אמריקנים מהאזור, שמצאו להם מקור פרנסה לא רע על הגב של הקהילה המסתגפת.

חוקרים חברתיים שחקרו את הקהילה ואורחותיה חלוקים בדעותיהם האם ההתפתחות הזו גרמה לבני הקהילה להתקרב אל העולם הגדול או שהם עצמם נשארו סגורים בתוך הקומונה הפרטית שלהם ורק כלפי חוץ, למי שאינו בקיא באורח חייהם, זה נראה כאילו יש מגע בינם לבין העולם  המודרני שלנו.

כך או כך, אין ספק שבן האמיש הממוצע של זמנינו- מודע יותר למה שקורה בעולם מאשר בן האמיש של לפני כמה שנים.

•

אני מגיע לעיירה בשעת לילה מאוחרת.

ניכר בבירור היכן הרחובות שבהם מתגוררים ה’אמיש’. תאורת הלילה מסתיימת היכן שמתחיל הסיפור המרתק של בני הקהילה הזו. אני מבקש מקום לנוח לשנת הלילה, כדי שעם שחר אוכל ללמוד על ה’אמיש’, שמן הסתם משכימים קום לעבודה החקלאית.

מסתבר שבכל מה שקשור לכסף, בני האזור משופעים במיטב החמדנות הקפיטליסטית.

“309 דולר ללילה”, אומר לי פקיד מנומנם מבעד לאינטרקום. את הדלת הוא אפילו לא טורח לפתוח, מכיר הוא באורחים המזדמנים לכאן באמצע הלילה שהם אינם מעלים על דעתם עד כמה סותרת המציאות הכלכלית באזור את זו שמשרה האווירה הנושאת ריח קדומים.

אחרי רגע שבו אני כמעט מתפתה לשלם את הסכום המפוקפק – ולו בכדי שאוכל להניח את ראשי המשמיע פעמוני אזהרה – אני אוסף את עצמי ושואף לריאותיי מאוויר המקום, מה שמיד משפיע עליי התנזרות מוחלטת מהחזירות המצויה כאן.

אני מכריע, בשום אופן לא. אמצא לי מקום צנוע שיאות לארח אותי תמורת סכום נמוך יותר או שאבלה את שארית הלילה ברכב, באיזו תחנת דלק בסביבה, בתקווה שאכן יש כאן אחת כזו בקרבת מקום.

לאחר שוטטות קצרה, במהלכה אף ספרתי את סך הרכבים שעברו בכל רחבי העיירה בשעה זו של הלילה: אפס.

אני מוצא לי מלון שנראה מהודר עוד יותר מ’מלון הגזלנים’ ההוא. רק 109 דולר ללילה. הסיבה: המלון מרוחק כעשר דקות נסיעה ממוקד הקהילה האמישית. מה שמוביל אותי להרהר בעובדה המרתקת הזו: ככל שאתה קרוב יותר לפשטות ולסגפנות – תשלם יותר.

•

בבוקר מתברר לי שמכיוון שבאתי ביום ראשון, רוב החנויות והמוזיאונים סגורים. מצוין, אני אומר לעצמי. ככה אוכל לחוות את המקום מבלי רעשי הרקע של הזייפנים והחקיינים של שאר ימות השבוע.

בניגוד למה שנהוג בכל קהילה נוצרית אחרת, לבני האמיש אין מנזר או כנסיה לקיום טקסים דתיים. את התפילות הם עורכים פעם בשבועיים, ביום ראשון, באסם של אחד מחברי הקהילה. בכל פעם יגיע תורו של חבר אחר לארח את המתפללים בחצרו, למשך שלוש שעות של תפילה.

ומכיוון שמזלי משחק, נקלעתי לעיירה ביום ראשון שחל בו יום תפילה. זו הסיבה לכך שלנגד עיניי המשתאות חולפים לפתע עשרות כרכרות מונהגות על ידי גברים מזוקנים הדומים להפליא (להבדיל אלפי הבדלות) לרבנים ונכבדים חרדים. המאפיין היחיד שבו הם שונים בחזותם מאתנו – השפם. את השפם הם מגלחים מסיבה שקשה לעמוד על טיבה.

המראה מוזר, אני מודה. אך אני מהרהר בכך שמן הסתם תייר שמגיע לטייל בבני ברק או במאה שערים יחוש את אותן תחושות שאני חש כאן.

בחלק מהכרכרות אני מזהה נערים צעירים שזקנם זה עתה החל לצמוח. אני תוהה אם אלו בניה של קהילה תמוהה או שמא הם בחורי ישיבה בשיאו של ‘קעמפ’ בין הזמנים. החליפה והכובע מוסיפים למראה הסוריאליסטי.

אני עומד בצד הכביש. מהחצר הסמוכה יוצאת אישה, לבושה בשביס לבן, נראית כמו נפלה כאן היישר מוויליאמסבורג שבה ביקרתי רק יומיים קודם. היא נושאת בידיה שק ענק ממדים.

מהסימנים שמבצבצים ממנו ניתן ללמוד כי זהו שק הכביסה של כל בני המשפחה. את הבגדים היא לוקחת לנהר הממוקם לא הרחק מהבית. שם היא תכבס בגד-בגד. ביד.

•

סיפורם של בני האמיש אינו חדש לי. אך אינה דומה שמיעה או קריאה – לראיה. לוקח לי זמן לעכל את התמונות, הדמיון הרב ללבוש המסורתי החרדי מבלבל מאוד. לרגעים אני מתבלבל בין פנסילבניה לבני ברק. אני מדלג במוחי מפה לשם. גם הילדים הקטנים לבושים בלבוש מכובד, הכולל כובע וחליפה ואולי אף ווסט או שלייקעס כתוספת.

בהמשך הרחוב אני מזהה קבוצה של ילדים משתובבים באחת החצרות. אני לומד מכך שהתפילה הסתיימה. שכן, בני האמיש נוהגים להביא לתפילה אף את הילדים הקטנים. אם הם כאן, משחקים, משמע עברו כבר שלוש השעות הדו-חודשיות.

אני ניגש אל החצר, הילדים מנופפים לי לשלום בחיוך, אני משיב להם בחזרה. נראה שבני האמיש מחונכים להסברת פנים לזולת, אם כי באיפוק. בן האמיש לעולם לא יכניס אדם זר לביתו פנימה. הבית הוא מקדש והוא לא יחלל אותו בלכלוך כפות רגליי הזרות.

אינני יודע לאלו חוקים מחוקיה של המדינה מחויבים בני המקום. מאחורי הכרכרות מותקנים תמרורים וסימני אזהרה כחוק, אך בתוך תא-הרוכב ראיתי גם ילדים קטנים, שאם אני מזהה נכון חלקם לא עברו את הגיל שבו ‘הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים’ מאשרת לילד ישראלי לחצות לבד את הכביש.

אך ראו זה פלא: התחבורה מתנהלת נהדר. הניגוד הזה – של רכבים אמריקנים כבדים החוצים בכל רגע את הכביש, יחד עם כרכרות המונהגות בידי יונקים – עובד מצוין. הכול שקט פה.

במשך השעות שטיילתי בעיירה לא שמעתי אפילו לא צפירה אחת של רכב או איזו צעקה של רוכב כרכרה. דממה אופפת את העיירה, המשתלבת היטב עם בתי הקברות המיניאטוריים שצצים בפניי בכל רחוב. יש כאן רגעים שבהם אני מרגיש מול חידת ‘מצא את ההבדלים’ בין תמונה של קבוצת בתים שסביבם דממת מוות לבין בית הקברות השוכן בצמוד אליהם ממש.

בן האמיש לא צריך להמתין ליום החופה כדי להתראות עם זקניו שהלכו לעולמם. הוא הולך לישון איתם כל לילה.

•

ניתן להבחין כי הם מרוצים מאורח החיים הזה. פניהם משדרות שלווה שקשה למצוא בזמנינו במקומות אחרים.

האמת? אולי במקומות דומים בריכוזים חרדיים המנותקים מהמודרנה, מהרשת, מחדשות הבזק ומאפליקציות המסרונים למיניהן.

בני האמיש נאבקים בקדמה כבר שנים רבות. אותה קדמה שהביאה את העולם להכיר את הקהילה הזו. זהו פרדוקס מתגלגל, המלווה את הקהילה שנים רבות. הם אינם מתעלמים מהמציאות העולמית. בגללה הם מאפשרים לכל צעיר בגיל 18 לקבל החלטה בעצמו, אחרי מספר חודשים בהם הוא שוהה מחוץ לקהילה – האם הוא נשאר בקהילה ולתמיד, או פורש.

 “90 אחוז נשארים”, הם טוענים. זהו עיקרון חשוב אצלם, ההחלטה העצמית בגיל שבו האדם מסוגל להכריע ברצינות.

אני מרגיש שהגעתי לגיל הזה. כמה שעות כאן בהחלט עשו עבורי קפיצת דרך ואני חש שזה הזמן להכריע. אני עוזב את המקום. עם כל היופי שבשלווה הפסטורלית והמראה הלקוח מעולם אחר. אני מעדיף לנסוע כשמזגן חימום מלטף את פניי.

הרעיון של לשוב הביתה לישראל בסירת מפרש איננו קוסם לי במיוחד. ובכלל, “90 אחוז נשארים”, הם אומרים. והכי כיף להיות עם המיעוט.

•

רגע לפני שאני עוזב את העיירה, אני עוצר ליד צעיר מבני המקום. הוא ניאות לדבר איתי בקצרה.

בן כמה אתה, אני שואל אותו.

“עוד חודשיים אהיה בן 25”, הוא משיב. את שמו הוא מבקש לא לפרסם, אעמוד במילתי אך ארמוז כי שמו זהה לשמו של אחד מגדולי המלכים היהודיים שאף חיבר ספר בקשות ותהילות. בכלל, רבים כאן נקראים בשמות תנ”כיים. דוד ורחל הם שמות נפוצים.

האם לא היית רוצה להצביע בבחירות, שאלתי את הצעיר שהסביר לי בצורה מגומגמת על האידאולוגיה הפציפיסטית של קהילתו ועל ההתנגדות שלהם להשתתפות בבחירות. לא כל-כך הבנתי איך הוא לומד מהתנ”ך את האיסור להילחם, כפי שהוא ניסה להסביר. מהר מאוד התברר לי שאנחנו כנראה לא מדברים על אותו תנ”ך שבו אני דווקא למדתי על מלחמות אינספור, אם רק היה בהן צורך.

אם היית מצביע, למי היית מצביע, שאלתי אותו.

“לטראמפ”, הוא השיב לי. דומני שמכאן ייצא המסר לעולם החושש מפני המליטנטיות של הנשיא החדש. אל לכם, טראמפ הוא פציפיסט מושבע. בן האמיש כבר העיד עליו.

בני האמיש אינם אוכלים ברחוב. הם לא אוכלים בפהרסיה בכלל. רק בבית, בין בני המשפחה. הצעיר שפגשתי סרב לקחת משקית העוגיות שהבאתי איתי מניו ג’רזי.

אני עוזב את העיירה עם המון מחשבות, שקית עוגיות מלאה ותמונה אחת שצילמתי שלטעמי היא התמונה היפה ביותר שצילמתי בחיי.

על הכביש הראשי, בצדה השני של העיירה, עובר שוב קו וירטואלי, הפעם בדמות ‘מקדונלס’. אני חוצה אותו ומעיף מבט אל עבר עשרות האמריקנים שיושבים שם וזוללים כמויות של מזון מהיר.

את האמת? לא חשבתי שכל-כך מהר אתגעגע להאמיש.

• צילום: מיכאל ועקנין