מי קבע שהשמאלנים הם הנאורים?

מדוע השמאלנים נאורים?

חשבתם על זה פעם? תודו שכן. בטוח שגם חשבתם מדוע, כמעט תמיד, אנשי הרוח והאומנות המורמים מעם, נוטים בדעתם לצד השמאלי של המפה.

זה לא סוד.

האדם הימני, נתפס תמיד כלאומני, גזען וחשוך. ממש ככה. ואילו השמאלנים, הם הנאורים האמיתיים, הרחמנים, אלו שאינם גזענים ואוהבי האחר.

ההבדל בין שמאל לימין, נתפס אצל רבים כהבדל שבין רחמנות לאכזריות, בין הכלת השונה ואהבתו, להתאכזרות אליו ולשנאה תהומית לכל מה ששונה ממני.

משום מה, הלאומניות והפטריוטיות, עטופים תמיד, למתבונן בעיניים בשרניות, בגזענות שחורה ובחשכת מאורות מוסרית.

בכל מפגש בין איש שמאל לעמיתו הימני, יפגין האחרון רגשות התנצלות והתקוממות, בעוד חברו השמאלני ידבר בנחת וברוגע, ויסביר במתק שפתיים כמה רע להיות אכזרי וכובש.

אז מהו בעצמם סוד קסמם של אנשי הרוח הנאורים?

•

בכל אדם, בשורש נשמתו, טבועה הרחמנות והאכפתיות לאחר. זהו רגש טבעי.

באותה מידה, בכל אדם, ישנו רגש הלאומניות והאהבה העצמית.

אין סתירה בין הרגשות. שניהם צריכים להיות שם, בין נבכי הלב.

הפרדוקס מתחיל, כאשר אחד מהרגשות מתחיל לכהות. במצב כזה, הרגש השני שנותר, הופך לדומיננטי יותר.

שוו בנפשכם: באופן כמעט מוחלט, עוברים דעות פוליטיות בירושה בין אב לבנו, בלי שום הסבר הנראה לעין. אין באמת שייכות גנטית בעמדה פוליטית, ובכל זאת, ימני על פי רוב הוא מי שאביו ימני, וכן להפך.

מה עם העדפת אחד מן הרגשות? מה עם הבחירה החופשית?

התשובה היא פשוטה. נורא פשוטה. אין באמת הבדל מהותי בין רגש האהבה העצמית לרגש אהבת האחר. ילד שאביו הוא איש שמאל, ימשיך את המתכונת הסדורה מהבית המעדיפה את טובת האחר על פניו.

הבחירה הזאת, עדיין לא פוגעת ברגש הלאומניות הטבוע בו מאליו. אותו הדבר באיש ימין שנחל את דעותיו מאביו, דעה שלא מתנגשת עם רגש הרחמים על זולתו.

הנקודה מתחילה מהרגע שבו האדם בוחר את דעותיו לעצמו.

צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90

זה קורה בדרך כלל בגיל הבשלות והבגרות, כשהנער מסתובב עם חבריו באוניברסיטה, או במוסך, במסעדות ובבתי המשתאות, וגם כאמור, בהיותו איש רוח, שם, כשפוגש הילד את דעותיו בפעם הראשונה, כשהוא נטול ‘משמעת קואליציונית’ מהבית, הוא מתחיל לאבד את הראש בהתלבטות הגדולה.

השכל טוען כמעט בלי ספק כי חייך קודמים, והבחירה הנכונה נמצאת בדרך הימין. אך הרגש, מלטף ברחמים את העם השפל, האומלל והמדוכה, שכנגד.

זאת הסיבה אגב, שרוב הצעירים, נוטים בדעותיהם יותר שמאלה. הגיל הצעיר, שבו טרם התפוצצה אהבת האחר על פניהם, מנצח את רגש החיים הטבעי.

•

אבל כאן בדיוק, כדאי מעט להגביה את הטון.

מיהו האיש שהחליט כי בסדרת דרגות הרחמים, קודמים הרחמים על הזולת, לדאגה העצמית. מיהו הכסיל שהנחיל לדורות, כי לאומניות פרושה גזענות?

מדוע הגשת הלחי לסטירה מצלצלת נהפכה לנורמה? מדוע אדם השומר על עקרונותיו ותרבותו, גם כשזה על חשבון הכלת האחר, נתפס כגזען חשוך?

בואו נצא מהסרט, חברים.

הנאורות הגדולה נמצאת דווקא בקיום הפסוק של ‘ואהבת לרעך, כמוך’. קודם כל אהוב את עצמך, צור מצב של אהבה כנה ל’כמוך’, ורק על ידי כך תוכל לאהוב, אם תרצה, את רעך.

התפיסה השלילית הזאת, שבה ימין שווה שנאה, ושמאל שווה אהבה, בטעות יסודה. אדרבא, ימין שווה אהבת עצמך ודרך הנורמה של החיים, והשמאל שווה שנאה, שנאה עצמית יוקדת, עד כדי אבדון.

כשרגש הרחמים על האחר, נולד משנאה עצמית. אך טבעי שהמרחם על אכזרים, יתאכזר בסופו של יום על רחמנים, הוי אומר על עצמו.

את אובדן הנאורות, אנחנו רואים לצערנו, יום אחר יום. כשאנשי השמאל, הדוגלים בדמוקרטיה במיטבה, מגלים יום אחד כי השלטון ברח להם מהידיים.

ברגעים האלו, כשאנשי האור מתגלים במערומיהם, בהפגנות וביציאה המונית לרחובות, או אז מחלחלת הבינה לכל דיכפין, כי בשביל לאהוב את האחר צריך קודם כל לאהוב את עצמך.

ובשביל לשנוא את עצמך, אפשר פשוט להיות שמאלני.

• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]