זה הזוי: “הצבעת החרדים לטראמפ הוכיחה שלא אכפת להם מישראל”

ניצחונו של דונלד טראמפ במירוץ לנשיאות ארצות הברית הכה בהלם את השמאל, בארה”ב ובעולם – ובהלימה ישירה לכך, גם התגובות שצצו לאחר השוק הראשוני היו לעתים בלתי צפויות שלא לומר סוריאליסטיות.

אולם נדמה שתגובה כה חסרת היגיון – או במעט בוטות: אידיוטית – כפי שהעלה שלמה שמיר, עיתונאי מעריב בארצות הברית, ניצחה גם את אלו ההזויות ביותר.

שמיר, שכואב כפי הנראה את ניצחונו של המועמד הרפובליקני, בחר לתקוף את המצביעים החרדים, תושבי השכונות החרדיות בברוקלין, כשהוא משווה אותם ללא פחות מאשר… הקו קלוקס קלאן, והתנועות הניאו־נאציות בארה”ב שהצביעו, לדבריו, למועמד הרפובליקני.

איך הצליח כותב הטור להפיק מסה של גיבובי הבל בעיתון ישראלי מכובד?

הנה טיעוניו: “אם ציבור כזה לא רק הצביע בהמוניו בעד טראמפ אלא עשה זאת בגאווה ובסיפוק מיוחדים, זה מוכיח שישראל בכלל לא מופיעה ולא נכללת בעולם העדיפויות שלהם.  כי רק העובדות ולפיהן טראמפ הוא בלתי צפוי וחסר כל ניסיון וידע בתחום מדיניות החוץ ובדלן קיצוני – רק אלה בלבד היו צריכות לעורר חרדה וחששות בקרב אלה המתיימרים לשים בראש מעייניהם את הדאגה לישראל”.

כלומר, מאחר שטראמפ הינו בלתי צפוי, הרי שבחירה בו מהווה בחירה אנטי ישראלית ואנטי ציונית.

בהמשך מציין שמיר: “בהצבעה הגורפת בעד טראמפ הם הוכיחו כי ישראל בכלל לא מעניינת אותם, ובוודאי איננה שיקול בדפוסי הצבעתם”, וגם כי, “זהו ציבור שהתגלה עכשיו כבור ובער בכל הנוגע לצרכיה של ישראל בתחום הביטחוני והצבאי”.

האם ייתכן שהעובדה שהאיש בלתי צפוי דווקא תסייע לישראל, שמחכה כבר לנשיא שיחרוג מעט מהקונספט האנטי-ישראלי שאפף את אובמה, למשל, בשמונה השנים האחרונות, לא עשויה להוות ארגומנט בעד בחירה בטראמפ?

האם העובדה שטראמפ הצהיר לאורך כל הקמפיין כי הוא תומך בישראל, יעביר את השגרירות מתל-אביב לירושלים, יבטל את הסכם הגרעין האיראני, ילחם בחמאס, כמו גם גאוותו כי הוא סב לנכדים יהודיים לא מהווה סוג של שיקול לפחות להצביע בעדו?

מקריאת המאמר של שמיר עולה ריח של שנאה עיוורת, שלא לומר אנטישמיות, כנגד כל מה שריח חרדיות נובע ממנו.

הממשלה בישראל, ומומחים מדיניים סבורים כי בחירתו של טראמפ עשויה להוות הזדמנות היסטורית עבור ישראל, ייתכן שהם טועים אך כך לפחות הם סבורים. שמיר מתכחש להם, ומעדיף להפנות את חיצי שנאתו הדמוקרטית לקבוצה החרדית הקטנה בברוקלין.

טיעוניו של האיש, לא מקוממים צריך לומר, שכן קריאה בהם משכנעת את הקורא כי מדובר באדם שהיה אמנם חרדי בעבר (שמיר הוא בן למשפחה מחסידי גור), אך נדמה כי הוא מנותק לחלוטין מכל מה שמתרחש.

התמיהה והכעס  צריכים להיות מופנים כלפי מערכת העיתון מעריב, שניאותה לפרסם טור, שלא רק נעדר קוהרנטיות והיגיון מינימליים, אלא הוא טעון במינוחי שנאה ואיבה קשים.