1.
הימים הקשים ביותר בחיי מערכת עיתון הם אלו בהם צריך לשגר את הגיליון לדפוס, עוד בטרם נודעו התוצאות הסופיות, שעשויות או עלולות לשנות את תוכן העיתון ב-180 מעלות.
מאחר ובחירות, גם בישראל וגם בארה”ב, מתרחשות בימי שלישי, זה קורה תמיד בשבועות בהם נספרים הקולות במהלך הלילה שבין שלישי לרביעי, כשגיליון המגזין כבר אמור לצאת ממכבש הדפוס, וגם קונטרס החדשות אמור להיות מוכן, לפחות מבחינת הכתבות המופיעות בו, כך שיוכל להישלח אל הדפוס לקראת הלילה.
איך מתמודדים עם יום שכזה? שווה פעם לראיין עורכים ראשיים, שיספרו על כל הקוריוזים בדרך להפקת הגיליון. החלק הטוב בסיפור הזה הוא, שהעיתונים נחטפים במרכולים כלחמניות טריות אחר הפסח.
מי שהיטיב להציג בטורו את הדילמה הזו, הוא דוד דמן, בעל הטור במשפחה. גם הוא, כשאר כותבי המגזין, התבקש לשגר אל תיבת המייל של העורך טור, מבלי שיידע מהן התוצאות.
“מחר זה הולך לקרות. אני עוד לא מאמין: לא נראה שלאחר שנה זה עשוי להשתנות, אבל לפי כל הסימנים זה יקרה מחר. רואים את האור, סוף-סוף, בקצה המנהרה”.
שלא תטעו. אין לו מושג מיהו המנצח. הילארי קלינטון או דונאלד טראמפ.
“מחר נקום לשחר של יום חדש. נתעורר לבוקר נאה וסתם נשתה קפה, נרוקן את תיבת המכתבים ונצא לרחוב בניחותא, ואף אחד לא ישאל בעצבנות טארמפ או קלינטון, ומה קורה עם אוהיו, והיכן אנחנו עומדים עם פלורידה, והאם ייתכן שמישיגן נשמטת מידיה של הגברת הדמוקרטית. יותר לא נרוץ להתעדכן מידי רבע שעה אודות סקר חדש שצץ, מייל חדש שהודלף, או שערורייה חדשה שהתעוררה. החיים השגרתיים, אם מישהו עוד זוכר כיצד הם נראו לפני כן, עשויים לחזור למסלולם, השבת לק-ל”.
ואז הוא עובר אל החלק גלוי הלב שבטורו.
“בשעת כתיבת שורות אלה, הנסתר רב על הגלוי. גם מכוני הסקרים כנראה לא יודעים, כי הם מתקוטטים ביניהם כהוגן. אם כי הרוב מרושעים מספיק כדי לא להעניק סיכוי ריאלי לדונאלד טראמפ. ‘הכול יכול לקרות’ אומרים לי מנגד אמריקנים שמחפשים מישהו שפוי מעבר לים כדי לשפוך את ליבם בפניו…
“המועד שבו אני כותב את הטור לא מותיר לי ברירה אלא להכין שני קטעי ניצחון, אחד לכל מנצח או מנצחת, ולפרסם אותם בו-זמנית. אולי זה ייראה מגוחך, אבל לפחות, ההיסטוריה לא תשפוט אותי בחומרה”.
אז עשית את זה מצוין, דמן, הכי טוב ממה שעשו אחרים. ושאפו על כך.
2.
זה היה מאמר חריף במיוחד, שהתייחס לניצחונו של דונלד טראמפ, עד שאתרי האינטרנט החרדיים מיהרו ופרסמו אותו כבר בבוקר יום שישי.
אני מתכוונת, כמובן, לטור של הסופר והעיתונאי חיים ולדר, שפורסם ביתד נאמן, תחת הכותרת ‘הכימותרפיה של העולם’.
“האנלוגיה הראשונה שעולה בדעתי היא מחלת הסרטן והמאבק כנגדה. השמאל הוא כסרטן, המתפשט במהירות, בערמומיות ובתחכום, הופך את העולם לחולה, ומכניס אותו לסכנה קיומית ממש”.
לא פחות. התרופה, אגב, כמו הטיפול הכימותרפי, ה”מסכן אנשים בריאים…גורם נזק לגוף של החולה, אך יחד עם זה הורג גם את הסרטן”, הוא בחירתו של טראמפ. “רק אדם שהוא יותר חוצפן מכל התקשורת כולה, רק מי שהוא חסר בושה, לא פחוחד מהשמצות, לא מתחשב בשום כלל, מפרסם את מה שכולם מנסים להסתיר ואף מתגאה בזה, לא משיב להשמצות אלא מסכים עמם ומוסיף אליהם, לא עושה חשבון לא לתקשורת ולא לעם שבעיניו הוא אמור למצוא חן, אלא מזלזל בהם, משתלח בהם בשלום הכי לא תקינה – הוא הוא ה’כימותרפיה’ היחידה והיכולה לרפא את העולם החולה הזה, מסרטן השמאל שפשט בו”.
אנשי שמאל שקראו את המאמר התחלחלו ונחרדו – ובצדק. במהלך השבת הם התאפקו, אבל במוצ”ש הרימו טלפונים – והובילו להתנצלות הבאה:
“במאמרי שהסביר את עלייתו המפתיעה של דונלד טראמפ השתרבבה לה אנלוגיה שמוטב היה שלא להזכירה מפני שפגעה באנשים רבים ומפני שאין לה מקום בשיח הציבורי”, כתב ולדר. טוב, האנלוגיה לא בדיוק “השתרבבה לה”, היא הייתה המאמר עצמו, כולל כותרתו.
“אני מבקש לחזור בי מהביטוי, מהשוואה כלשהי של קבוצת אנשים, לסרטן. הציבור החרדי סובל רבות מביטויים מכלילים ומה ששנוא עליך לא תעשה לחבריך”.
ולדר מציע להתמקד “בתוכן המאמר” שעסק בתחושה “של מליונים רבים כי השמאל העולמי כופה עליהם את דעתו באמצעות התקשורת”.
ומודה ועוזב.
3.
אני לא מכירה את “משה ברקוביץ, ניו יורק” מבקהילה, ששיגר דיווחים לצד “כתב ‘בקהילה’ סייר בליל הבחירות בין מטות המועמדים” – כשהמילים מתייחסות ליצחק פלדמן, שהגיע לניו-יורק בשבוע שעבר והחל את הסיקור בטור שכתב לחרדים 10.
אבל מאוד התחברתי לתיאוריה המעניינת אותה הציג בסוף הכתבה על ‘כך שבר טראמפ את ברית המיעוטים שהעלתה את הדמוקרטים’:
“המלחמה הפעם הייתה עזה, אך היהודים, זולת האורתודוקסים, מצביעים באופן מסורתי למפלגה הדמוקרטית. הדבר לא השתנה בהרבה בבחירות הנוכחיות כאשר מרבית הקול היהודי עבר לדמוקרטים. לפי סקר סי אן אן 71% מהיהודים הצביעו לקלינטון ורק 24% מהם לטראמפ, מה שסייע בהחלט לקלינטון להביא ניצחון במדינות בהן יש ריכוז יהודי גבוה כמו ניו יורק ופלורידה”.
יש רק בעיה אחת עם התאוריה: פלורידה, כידוע לכולם (ופספסו משה ברקוביץ ועורכו) נכבשה על ידי טראמפ…
4.
בין שלל הכתבות על ניצחונו המדהים של טראמפ, ובין שלל הידיעות שהיללו את יו”ר ש”ס אריה דרעי בעיתונו יום ליום, אותי ריגש דווקא הקטע הקטן הזה – שהובא במסגרת בטורו של קובי לוי.
“לא הרבה סיפורים מסתיימים להם בין מלתעותיו של אריה טורף לאחר חיתוך חבל, אבל העולם מלא בחטאים קטנים שגורמים סבל נורא.
“מה למשל? לא מכבר ניסיתי לשכן שלום בית בין בני זוג. האישה הייתה שבר כלי. מדוע? שאלתי. ‘הוא מכנה אותי בתואר עלובת-נפש…’, בכתה האישה. יש מי שחותך את טבור-החיים של העזר כנגדו במילים נוראיות וסוף החשבון לבוא, אין ספק”.
5.
ורק צ’ שפיגלמן מיתד נאמן לקח את הניצחון של טראמפ לכיוון בלתי צפוי לגמרי.
“זה היה ניצחון דרמטי. ניצחון מרשים ביותר – אבל עכשיו מתחילה העבודה הקשה באמת. הוא ניצח השבוע כנגד כל הסיכויים. בדרך הטבע לא היה לו שום סיכוי, איש לא האמין שהוא ינחל הצלחה כה מסחררת.
“מולו ניצבו מערכות רבות עוצמה עם תקציבים בלתי מוגבלים ואמצעים טכנולוגיים מתקדמים. כל העולם התגייס להילחם נגדו – אבל הוא ניצח… אבל, אבל, אבל, זו רק ההתחלה. הניצחון הגדול הזה עם כל הדרמטיות שלו הוא רק תחילתה של תקופה ארוכה שבה יהיה עליו לעבוד קשה מאד”.
חשבתם שהוא מדבר על טראמפ? אז זהו, שלא.
“לא, איננו מדברים כמובן על איזה גוי אמריקני מפוטם שניצח גויה שקרנית אחרת”.
אז על מה הוא מדבר?
“על הניצחון הגדול באמת של בחור ישיבה אחד… שהתחיל את ‘זמן חורף’ בשיא התלהבות וה’ברען’, הניצחון שלו הרבה יותר מרשים… כי כל העולם כולו עומד נגדו. כל פיתויי תבל משחרים לפתחו…. ‘זמן’ שלם יש עוד לפנינו. תקופת כהונה של חמישה חודשים תמימים. קדנציית חורף שאפשר להשיג בה הישגים מופלאים ולרשום התקדמות אישית עצומה.
“רק בסוף התקופה, אחרי עבודה קשה, נוכל להביט אחורה בסיפוק ובגאווה ולדעת: הניצחון הגדול של ההתחלה הוביל אותנו לתקופת התקדמות נפלאה”.
אחרי ים של כתבות, חלקן מועתקות כך או אחרת מעיתונות חוץ או פנים, היה בטורו משום משב רוח מרענן.
6.
הערכה מאוד מעניינת מצאתי דווקא בקונטרס החדשות של יום שישי ביתד נאמן אצל הכותב (אולי כותבת?) י’ שוורץ (קיצוץ השם הפרטי ל-י’ עשוי לרמוז על היות הכותבת אשה, אין לדעת):
“באופן בולט ומורגש בירושלים לא נאמרה אף מילה מעבר לברכות רשמיות ומילות נימוסין. מה שמעיד כי למרות החיוכים והשמחה החשש מפני הלא נודע עדיין קיים… לנתניהו עלולה להתעורר בעיה עמוקה יותר. עד כמה שהדבר נשמע לא הגיוני, נתניהו עלול לספוג ירידה בפופולאריות שלו כשבבית הלבן יושב נשיא ידידותי”.
“שתי מערכות הבחירות האחרונות בישראל התקיימו בתקופת נשיאותו של אובמה, שהתאפיינה ביחסים מתוחים מאוד עם ירושלים. נתניהו השתמש בתדמית של אובמה כמנהיג אנטי ישראלי כדי להראות לכולם שהוא עומד מולו באומץ ושומר על האינטרס הישראלי ללא פשרות. מסתבר שהציבור בישראל אהב את זה והעניק פעמיים לנתניהו את תמיכתו הרחבה ואת הניצחון נגד כל הסקרים”.
“כעת, הקלפים הוותיקים של נתניהו כבר לא רלוונטיים… בבית הלבן לא יושב נשיא בעייתי שצריך להתמודד איתו… לכן נתניהו שומר על שתיקה, על איפוק ועל התנהלות ממלכתית וזהירה. הוא משוחח בידידות עם קלינטון ומזמין אותה לישראל, והוא נזהר מאד שלא להביע שמחה גלויה בניצחונו של טראמפ”.
מעניין, תודו.