למה טראמפ נתפס כמשיח? • 5 שאלות

הנה ניסיון לעשות סדר במחשבות. חמש שאלות שנדמה לי שכדאי לשאול את עצמנו, בעידן החדש־ישן שהחל כאן השבוע:

 מה זה “יום כיפור של התקשורת?”

שמענו השבוע שוב ושוב שמדובר ביום כיפור של העיתונאים. היה מי שאמר שה־9/11, יום תוצאות הבחירות, הוא ה־ 11/9 של התקשורת, כלומר משול לאסון התאומים.

עיתונאים רבים אכן מיהרו להכות על חטא, אבל חזרו מיד לדבר, שלא לומר לברבר. יום כיפור אמיתי הוא יום של עצירה מוחלטת. של שקט, מחשבה, תיקון, יציאה למסלול חדש. נדמה שאחרי כל כישלון התקשורת מכריזה על “יום כיפור” רק כדי לצאת ידי חובה.

האם ההתנצלות היא רק על מודלים שגויים של סטטיסטיקות וסקרים, והמטרה היא פשוט להצליח לנבא באופן מדויק את המנצח בפעם הבאה? אם כן, זה לא מספיק.

צריך לשנות גישה לחלוטין, ולצערי גם ביומיים מאז זכיית טראמפ זה לא קרה: עדיין, על פי רוב העיתונאים, מי שלא חושב כמוני הוא פשוט לא רציונלי. מי שהצביע לטראמפ הוא “מצביע מהבטן” ולא מהראש, איש של הצבעת מחאה ולא איש עם תפיסת עולם.

ובכן, אנשים לא הצביעו לטראמפ בגלל “שטיפת מוח”, כמו שאנשים לא הצביעו לנתניהו בגלל המסרונים ש”הערבים נוהרים”. יש פה משהו עמוק יותר, וצריך להכיר בכך ולכבד זאת. לצד הליברליות הרדיקלית, יש עוד תפיסות עולם בעולם הזה.

לפעמים ממש נדמה שצריך להזכיר: נתניהו לא השתלט בנשק חם על משרד ראש הממשלה, הוא קיבל 30 מנדטים. טראמפ לא חטף את הבית הלבן, הוא הגיע לשם בבחירות דמוקרטיות.

 למה הדתיים כל כך שמחים?

הורים רבים נאלצו להנמיך את הרדיו ברכב בחודשים האחרונים, כדי שהילדים במושב האחורי לא ישמעו פרטים על עוד שערוריית טראמפ. אז למה כעת טראמפ נתפס אצל דתיים, חרדים וימניים רבים כמשיח? מה פשר הצהלה האדירה? זו לא רק שמחה לאיד כלפי התקשורת, זו ממש תחושה של רוממות רוח.

אנשים רציניים שיבחו אותו השבוע על ה”אותנטיות” וה”כנות” כאילו היה אישיות מוסרית או מודל חינוכי.

בחייו הפרטיים, צריך לזכור, טראמפ מסמל את כל מה שמנוגד לערכים היהודיים, ולערכים בכלל: הוא הולל, מקלל, מטריד, מחפיץ, מחרף, מגדף, משקר, מסכסך.

התפקיד החדש, כפי שאפשר היה לראות כבר בנאום הניצחון, מן הסתם יוסיף לו רצינות וממלכתיות וכובד ראש, אבל הוא עדיין רחוק מלהיות אישיות מעוררת הערכה ברמה האישית.

כמו הדתיים שמעריצים אוטומטית את אורן חזן רק כי “התקשורת” ו”השמאל” נגדו, ומתעלמים מעלילות הקזינו, כך גם פה – כדאי לחשב מסלול מחדש, ומהר.

 למה השמאלנים כל כך עצובים?

לפעמים זה כבר גובל בשנאה עצמית. אפשר לכעוס על מה שרע בטראמפ, אבל למה לזעום על מה שטוב בו? הנשיא הנבחר וסגנו מעריכים מאוד את ישראל ואת ראש הממשלה שלה.

הם תומכים במדיניות שלנו ובמאמץ להיות וילה בג’ונגל, דמוקרטיה יחידה במזרח התיכון. הם מבחינים היטב שאויבינו נוקטים בטרור, ואנחנו, לרוב, מתגוננים. הם שותפים לנרטיב היהודי־ציוני הבסיסי, רואים היטב מה מתרחש בעולם המוסלמי כולו, ומבדילים בין הטובים לרעים.

הם אומרים משפטים כמו “אתם אומה נפלאה” או “החוזק שלכם הוא החוזק שלנו”.

למה יש מי שכואב לו לשמוע משפטים כאלה? עדיף לשמוע רק תלונות וגערות? מה פשר החמיצות על כך שידיד ישראל נכנס לבית הלבן?

 מה זה בכלל פוליטיקאי?

עד לא מזמן, העולם היה מסודר יותר. אתה לומד פוליטיקה וממשל או משפטים, מתחיל להתמחות, מגיע לכנסת או לקונגרס במשרה זוטרה, ולאט־לאט מטפס למעלה. יש מכוני מחקר, יש מלגות, והכללים ברורים. הילארי עשתה את כל המסלול הזה. נראה שמכיתה א’ היא מכשירה את עצמה לתפקיד.

אבל טראמפ מבשר על תקופה חדשה.

פוליטיקאי יכול להיות גם סלב מהטלוויזיה, אושיית פייסבוק או זמר אהוב. אתה יכול לנחות בבית הלבן בלי ניסיון פוליטי או ביטחוני, רק כי הצלחת מאוד בתחומים אחרים לגמרי. זה עצוב למדיי עבור כל מי שמעריך מסירות, רצינות והשקעה. מתברר שלפעמים המקום להתמחות בו לבית הלבן הוא התכנית “המתמחה”.

 איפה היהדות?

מצד אחד, איסלאם פנאטי ואלים משתולל. מצד שני, ערכי המערב קורסים בזה אחר זה. אולי הגיע סוף־סוף הזמן לא רק להגיב, אלא להשמיע קול משלנו? לא רק לפחד מ”מה יגיד הפריץ שייבחר” (או הפריצה), או לנתח איך התפלג הקול היהודי, אלא להציב אלטרנטיבה של ממש.

פרשת השבוע, פרשת “לך לך”, מציגה בפנינו את המאמין הראשון, מבשר המונותיאיזם, אברהם אבינו. הוא מתבקש ללכת לארץ ישראל, ולייסד דרך חדשה של טוב, יושר, משפט וצדקה.

הפרשה מתארת את עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל – אבל ממש לא דורשת מאיתנו לאומנות, גזענות ושנאת האחר. להפך. היהודי הראשון, אברהם, מתבקש להתכנס פנימה, לבנות את ערכיו, לחנך לאור התורה והמצוות, ואם הוא יעשה זאת – הוא אמור להוות השראה לכל האנושות.

“ונברכו בך כל משפחות האדמה”, אומרת הפרשה. כלומר, אם אנחנו נדע מי אנחנו ונחיה לאור ערכינו, זה כבר יביא ברכה לעולם כולו.

הסטטוס היהודי:

“אברהם אבינו הוא מבשר של מהפכה, ורוב בני האנושות רואים את עצמם כבני אברהם. אבל החוכמה היא לא רק להיות צאצאיו הביולוגיים של אברהם אבינו, אלא גם תלמידיו. לא רק להתפאר בייחוס, אלא ללכת בדרכיו” (הרב עופר גיסין)

• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’