נראה שעבור הדמוקרטים, בחירות חייבות להסתיים בתוצאה חד צדדית ידועה מראש.
במקרה של תוצאה שאיננה תואמת את ציפיותיהם, זה עלול להסתיים בבכי על גניבה לאור יום או במקרה היותר גרוע – בפיצוץ.
בחירתו של דונלנד טראמפ לתפקיד נשיא ארה”ב הביאה רבים מהם אל הקצה. הצד השמאלי של המפה מצא את עצמו ללא תכנית ב’, והוא לא כל-כך יודע איך להגיב. במלחמה או בשלום.
כבר בשעה שהוכרז טראמפ כנשיא, פרצו במספר מוקדים הפגנות ספונטניות, אך מינוריות בשלב זה. בכיכר ‘הטיימס’ התארגנו מספר צעירים נושאי שלטים מאולתרים ועמדו דום לאות אבל. קבוצה אחרת שהתמקמה לא הרחק, מבוגרת יותר, נעמדה לשירת ההמנון האמריקני, כשגבר בגיל העמידה ניצב במרכז מעל גבי ארגז מזדמן ומנצח על המקהלה הספונטנית.
ברחבי הרשת נפוצו סרטונים של צעירים זועמים כשהם שוברים את מסכי הטלוויזיה בשעת ההכרזה על הנשיא החדש.
אך הזעם הגדול הגיע ביום שלמחרת.
•
ברודווי. אחת השדרות המפורסמות ביותר במנהטן. למשך כשעתיים נחסם חלק ניכר מהכביש לתנועה – ומנהטן, העמוסה גם כך, נפלה בידי הסטודנטים הזועמים.
אלפים ניסו לצעוד לעבר ‘מגדלי טראמפ’ שבשדרה החמישית, כדי להפגין מול ביתו של הנשיא החדש. בדרך הם התעמתו עם כוחות הביטחון המאבטחים את הנבחר.
התקשורת החבוטה מהצד השמאלי של המפה, עטתה על המחאה בהתלהבות מופרזת. רשת cnn לא מפסיקה לדווח מאז הבוקר שאחריי- על ההפגנות שפרצו לדבריה “בכל רחבי המדינה”.
מאוחר יותר התלהטה האש גם בחוף המערבי. בלאס אנג’לס שבקליפורניה הדמוקרטית יצאו אלפי צעירים לרחובות והחזיקו בשלטים: “לא נחיה בפחד”.
הסתובבתי בין המפגינים במנהטן. קשה לי להכריע כמה מהסטודנטים שצעקו נגד הנשיא הם בכלל אזרחי המדינה וכמה מהם זרים שדעתם בנושאי הפנים של ארה”ב שווה לדעתי בנושאי החור באוזון.
אך גם מבלי לערוך מבחן שכזה עלו במוחי מספר שאלות קשות על התנהלותם של אנשי הדמוקרטיה במעצמה הגדולה בעולם.
•
במוצאי הבחירות הייתי במטה המרכזי של קלינטון ב’מרכז יעבץ’ שבמנהטן.
כשהחלו להפנים שם שהפסידו את הבחירות, היו רבים שבכו או קיללו. אבל משפט ששמעתי מאחד מהם, לא יצא לי מהראש.
“אובמה לא יכול לעשות משהו, להוציא איזה צו חירום נשיאותי כדי לבטל את התוצאה?” שאל במרירות. ואני הבנתי, שלהיות דמוקרטי זה כינוי מפוצץ, עם תוכן קצת פחות.
אותם אנשים שצועקים היום “לא נחיה בפחד”, דאגו להפחיד אותנו בלי סוף בחודשים האחרונים על מה שעלול לקרות לעולם עם בחירתו של טראמפ תתממש. בין היתר עלתה הטענה כי אנשי טראמפ לא יקבלו את תוצאות הבחירות באם קלינטון תנצח, והם ייצאו להבעיר את הרחובות.
אז כעת אני תוהה: אם הרחובות מלאים בזעם, מי באמת ניצח?
•
מארק הוא אמריקני צעיר שבא לכאן מניו ג’רזי הסמוכה. “חשוב לי להראות לעולם שיש גם אמריקה אחרת, כזו שאיננה מפלה נשים ואיננה גזענית. והאמת שרוב אמריקה כזו, קלינטון קיבלה מאתיים אלף קולות יותר מטראמפ” הוא אומר לי.
לגבי מה חשוב להראות לעולם, אני לא מתווכח אתו. אני רק תוהה מיהו אותו עולם שחשוב לו להוכיח לו? הברקזיט הבריטי הוכיח שאפילו באירופה הליברלית הבינו שלא תמיד הדרך הדמוקרטית הקיצונית היא הפתרון.
הטענה שלו על מאתיים אלף קולות של קלינטון על טראמפ היא, כמובן, איננה אלא דמגוגיה זולה.
אני אישית מכיר רבים במדינות הדמוקרטיות, תומכי טראמפ – שלא יצאו להצביע מהסיבה הפשוטה: לקול שלהם אין משמעות, במדינה בה הרוב דמוקרטי. אם היה לו – הם היו יוצאים בהמוניהם ושוטפים את הקלפי, בעוד מאות אלפי קולות ואולי יותר.
קחו לדוגמא את זאב, ידיד שלי ממישיגן. הוא ממוקם בצד הרפובליקני ובכל זאת לא הצביע, כי היה בטוח שהמדינה בידי הדמוקרטים בכל מקרה. במוצאי הבחירות, שעה שמישיגן התנדנדה בין טראמפ לקלינטון ואף היתה עלולה להכריע את תוצאת הבחירות, הוא היה נשמע על סף התקף לב.
אבל אל תטעו. מרחוק זה אולי נשמע כותרת הגונה. בשטח? אפס.
אמריקה שלפני טראמפ היא אותה אמריקה שאחרי. האנשים מתהלכים ברחובותיה של ניו יורק בשלווה, נדמה אפילו שאת רובם, הבחירות שהיו כבר לא מעסיקות כלל.
•
כמה דמוקרטים מקליפורניה העלו דרישה להפריד את מדינתם מארצות הברית. סביר להניח, שהרעיון הזה, כמו יתר ההפגנות הלא גדולות מדי, ייעלמו מהר, ותוך כמה ימים נתרגל לעובדה שדונלד טראמפ הוא האיש החזק בעולם.
אני מודה, התמונות שהגיעו מהבית הלבן לפני שעה קלה אינן נוחות לעין.
האיש שיושב לימינו של אובמה הוא לא דמות נשיאותית קלאסית שאליה הורגלנו במשך השנים.
אבל זה בדיוק מה שהדמות הזו באה לנפץ. את המוסכמות, את הממסד המתחפר בתוך הסבך של עצמו, את הצביעות ההוליוודית האמריקנית – ואת המרחק. בעיקר המרחק. זה שצמח בטבעיות במשך מאות שנות שררה של הפוליטיקה האמריקנית.
המרחק בין המנהיגים לאזרחים.