‘מצביע ש”ס?’ שאלתי כשסיים שיחה עם דרעי. “לא, לא, לא”, השיב • טור פוליטי

1.

שלוש שנים חלפו מאותו יום מר, בו עלה הגר”ע יוסף זצ”ל השמימה והותיר אחריו חלל, שאיש אינו מצליח למלא.

מאחר ואיש אינו באמת יודע מה היה חושב על ש”ס, אילו היה עדיין בין החיים, ניתן רק לנחש על פי ראות עיניים. וזה מה שעלה לי מול עיני, כשאחזתי בגיליון המרשים של העיתון ‘יום ליום’, עיתון שהקדיש את כל כולו (טוב, לא ממש עיתון ענק, ובכל זאת) – לזכרו.

ובזיכרוני עלתה ישיבת הסיעה ביום בו נפתח מושב החורף של הכנסת, עשרה ימים קודם לכן. חלפו-עברו הימים בהם בכל יום שני, בהתמדה מעוררת השתאות, היה נפתח חדר סיעת ש”ס לתפילת ‘מנחה’, ולאחריה – לעיתונאים. כך בכל שבוע ושבוע.

היום, יו”ר ש”ס אריה דרעי ויו”ר כולנו משה כחלון מתחרים ביניהם על מספר הפעמים בהן נעולה ישיבת הסיעה בפני התקשורת.

אבל ביום פתיחת המושב הייתה בפי היו”ר בשורה, ולשם כך הוא כינס את כולם: ח”כ מיכאל מלכיאלי מוכתר כח”כ, אריה דרעי אאוט מהתפקיד. זו, בגדול, הייתה ה’בשורה’.

אבל אני ראיתי משהו אחר. ראיתי את שני השלטים המרשימים שהוצבו מאחורי כיסאו של דרעי, שלטים עליהם נכתב בבולטות – “ש”ס – מחזירים עטרה ליושנה”, וכל-כך התרגשתי. הנה סוף-סוף סממנים מהעבר. לא עוד הדחקתו של הרב עובדיה. הנה, מחזירים עטרה ליושנה.

אבל אז, בהינף יד, הוצמדו שני חלקי השלט זה לזה, תוך שהם מכסים את תמונתו של מרן זצ”ל.

לא, איני סבורה שמישהו תכנן בזדון את הדבר. ברור לי שטכנית מישהו ביקש להסתיר את הנעשה מאחורי היו”ר (מזכיר הסיעה, צביקה יעקובזון, המקליד על מחשבו האישי – בהחלט לא תמונה רשמית שאותה אמורים הצלמים לקלוט בעדשתם בכל פעם מחדש).

אבל לי, אישית, הדבר צרם.

איכשהו, בכל פעם בו מבקשת סיעת שס לנסות ולהעלות לחלוחית מימי הפאר של העבר, משהו מתפקשש לה בדרך.

שלוש שנים לפטירתו של הרב עובדיה יוסף זצ”ל. וכשאני מביטה בה, במפלגה הנושאת את אותו שם מן העבר, ש”ס, אני מתקשה למצוא קווים מקבילים או דומים לימים שהיו ואינם.

2.

מי שאולי ביטא את התחושה הכי טוב, היה ח”כ עיסוואי פריג’.

היה זה ב’שעת שאלות’ במליאת הכנסת ביום שני האחרון, עם שר הפנים והשר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל. שעות אחר הצהריים של יום שני, שפעם היו מוקדשות להצעות אי אמון חסרות סיכוי, פתאום התמלאו בדיון מרתק.

“מתי החלשים והשקופים יתחילו להכיר את דרעי שאנחנו הכרנו בשנות ה-80?” – ירה הח”כ ממרצ לחלל המליאה את שאלת מיליון הדולר.

‘השקופים’, המצאה של הקמפיין בבחירות האחרונות, עת ניסתה מפלגת ש”ס לקושש קולות מעבר לקהל הבית שלה – בני התורה הספרדים. עם ספירת הקולות התברר כי מסעודה משדרות, חברותיה וכל היתר, לא נענו, והמפלגה נחלה כישלון. (כלומר ניצחון, כי ‘רק לא אלי ישי’).

אם לנתח את הלך הרוחות בקרב מי שמנווט את המפלגה ואת עתידה, הרי שניתן להביט בשתי אסכולות.

האחת – זו שבראשה עומד נשיא מועצת חכמי התורה, חכם שלום כהן, שמאוד רוצה שש”ס תשקיע בעיקר – ואולי רק – בבני התורה הספרדים. הכניסה של ח”כ מיכאל מלכיאלי לכנסת היא חלק מהחתירה ליעד הזה.

מלכיאלי הוא בוגר ישיבת חברון, בן תורה במהותו. אפילו המחשבה להזניק אל קדמת הבמה את ינון אזולאי, בנו של שר הדתות דוד אזולאי, מעבר לכך שיש בה פרס ניחומים לאבא ביום שיוזז – אם יוזז (ומי לא שמע על הכוונה להזיז את הגוורדיה השייכת לעבר – הביתה), מוסיפה עוד ‘בן תורה’ לרשימה.

אבל יש גם את הפלג של מי שמבין שאם חפצת חיים ש”ס, לא די לה בבונקר הקולות הטבעי שלה, והיא חייבת לפרוץ החוצה, אל קהל ‘השקופים’.

את החתירה אל היעד הזה מגלם ח”כ יגאל גואטה, מי שהפתיע את כולם ביכולותיו, ואשר נבחר במקביל למינוי של מלכיאלי לעמוד בראש עבודת השטח של המפלגה. ומי כמוהו (בנעלי אדידס), בולדוזר שטח.

האם יש לה, לש”ס, סיכוי להגיע אל לבם של אותם ‘שקופים’? אנסח זאת בזהירות, ובמקום לומר “לא, אין שום סיכוי” – אומר: הדרך למטרה תהיה ארוכה, וקשה עד מאוד.

ולא בטוח שהיא אפשרית להשגה.

3.

קחו סיפור טרי, בעזרתו תבינו מדוע ‘השקופים’ כבר מזמן אינם שם בשביל ש”ס.

היה זה כשאריה דרעי יצא מישיבת הסיעה. ניגש אליו יהודי מבוגר, כיפה צבעונית לראשו. “זה אסיר ציון מרוקאי”, הציג אותו חברו, יהודי בשם מרציאנו.

אריה חייך, נראה לרגע כלא מאמין לבדיחה ששמע, אבל אז הציג בפניו מרציאנו מסמך רשמי של המדינה. לשבחו של דרעי ייאמר שהוא התעשת מיד, החל ללטף את ראשו של האסיר לשעבר, דוד לוי שמו, ובנמרצות האופיינית לו קלט מיד מהי הבקשה המופנית אליו, ומיד הספיק לתעל אותה לעבר השר דוד אזולאי, לטיפול.

יעיל, בדיוק כמו דרעי של שנות ה-80.

ניגשתי אל האיש ושמעתי את סיפורו הנוגע ללב. היה זה בעת שהתגורר במרוקו, כש”היינו משכירים אוניות ומעבירים יהודים ארצה, בשנים 56-59″, כמה שנים לאחר קום המדינה. אבל העסק הסתבך, והוא נכלא בבית כלא. “זה בית סוהר בטנג’יר, בין שתי ימות – הים התיכון והים האטלנטי – זוהי מצודה שקראו לה ‘המצודה של הפיראטים’ ועליה בנו בית סוהר”.

עינויים לא היו שם, אבל “בלילות היה קשה לישון. שמו אותנו על הריצפה”. כשעלה ארצה, החל להיאבק על הגדרתו כ’אסיר ציון’, תואר שהיה שמור לעולים מרוסיה בחבד.

היום הוא נאבק על חלקת הקבר שלו, עליה ביקשו ממנו מחיר מפולפל שאין לו שום סיכוי לעמוד בו. נקווה שהשר אזולאי יצליח לסייע בידו.

“במקרה שבפנינו, הוכר המבקש על ידי המשיבה כמי שפעל למען המדינה וסבל בשל כך, וזאת לאחר שהוועדה קיבלה את טענתו כי נאסר לתקופה של תשע עשר חודשים, בבית הכלא בטנג’יר שבמרוקו, בשל פעילותו הציונית”, נכתב באחד מפסקי הדין שדנו בתביעותיו הכלכליות של לוי.

הייתי משוכנעת שיהודי המגיע לש”ס וחש בה “כמו בבית” ואף מקבל עזרה, ישיב בחיוב לשאלתי – “אתה מצביע ש”ס?”

אבל הוא נראה כמופתע לגמרי משאלתי. “לא, לא, לא”, השיב לי נחרצות.

כיביתי את המצלמה, והמשכתי להקשות: מפד”לניק? לא, גם זה לא. “אני ליכוד. בגין, ביבי. הליכוד זורם לי בדם…”

זו, בעצם, תמצית הבעיה של ש”ס.

גפני נוהג תמיד לומר שאם כל היהודים להם סייעה ‘דגל התורה’ במשך השנים היו גם מצביעים ליהדות התורה, או-אה כמה מנדטים היו באמתחתה. אבל זה, כמובן, לא ממש קורה.

אז הנה, גם בש”ס זה המצב. הם עוזרים, מסיירים בשטח, אבל בסוף, הדם בוורידים של ‘השקופים’ הוא דם של ליכוד. מבגין עד ביבי…

4.

הנס של ש”ס הוא שה’אלטרנטיבה’ לא ממש נראית כמאיימת. בטח לא כפי שהייתה בערב הבחירות לכנסת ה-20.

אם תשאלו את יו”ר ‘יחד’ אלי ישי לאן פניו מועדות, הוא לא ישיב לכם ברורות.

לכאורה, הוא מתכוון להתמודד בשנית. אבל רק לכאורה. כי כמה בעיות מפרידות בין רצון לבין מימוש. הראשונה – שאלת המימון. כשמאחוריך פעילים שטרם קיבלו את כספם (לשבחה של התנועה ייאמר שחלק הארי של החובות שולם), אתה לא ממש יכול להסתער על מערכת בחירות מול מפלגה שיש לה מימון מפלגות כפול שבעה מנדטים, בעוד אתה מתחיל מאפס.

גם הפרטנרים לא ממש ידועים. האם תכלול ‘יחד’ את ‘עוצמה לישראל’ של מיכאל בן ארי וברוך מרזל? האם אלי ישי רוצה בכך? האם השניים רוצים בכך? ומה באשר ליוני שטבון? ומה עם הח”כים המכהנים שיושלכו לעשות לביתם? האם יאזרו אומץ ויחברו ליו”ר בדימוס, איתו יש כמעט לכולם קשר רציף?

ומה באשר לחשש התולה בחלל, והפעם מתעצם והולך בשל הטראומה הקודמת – האם תעבור המפלגה את אחוז החסימה?

לא פשוט.

5.

מה יש בה, בליכוד, שקורץ לבני עדות המזרח מהפריפריה (או כפי שקרא מרציאנו בישיבת הסיעה של ש”ס, במהלכה נשא אריה דברים על הפריפריה – “זה עיירות פיתוח. המילה ‘פריפריה’ מכובסת” – ואריה, אגב, נענע בראשו לאות הסכמה)?

איש אינו סבור שהליכוד של היום היא מפלגה מסורתית. גם יו”ר הליכוד, בנימין נתניהו, אינו אדם המחצין מסורת. הוא אפילו נצפה לא פעם, במהלך מסעותיו בחו”ל, כשהוא סועד במסעדות טרפה (גם אם האוכל שלו כלל ירקות).

ובכל זאת, האופן בו הליכודניקים מדברים על המסורת היהודית; הצורהשהם מתרגשים מדת ומיהדות – זה מה שעושה את ההבדל.

היה זה באירוע מרשים של חנוכת אנדרטה חדשה לזכר האונייה ‘אלטלנה’ בבית קברות בתל אביב, כאשר ניגש אלי צעיר תומך ליכוד ובידו נייר.

“זה טרם פורסם”, אמר לי.

הדף – צילום מתוך הגמרא של ז’בוטינסקי, מייסד התנועה הרוויזיוניסטית ובית”ר, האב הרוחני של תנועת הליכוד. מה לא פורסם אודותיו. מנהיג, סופר, משורר, מתרגם, פובליציסט ונואם מפורסם.

. אבל גמרא? “מסכת בבא מציעא…תלמוד בבלי”, נכתב על השער. ובצד, בכתב ידו, נרשם גם השם: זאב ז’בוטינסקי.

זו תנועת הליכוד. אתה יכול להיות חילוני, אבל בד בבד לגלות חשיבות לאירוח חוג תנ”ך בביתך. ללמוד. לדעת. ובעיקר, לכבד.

התחושה התולה בחלל היא שבעת שהיה הרב עובדיה יוסף בין החיים, הצביעה ‘מסעודה משדרות’ לש”ס, “כי ככה אמר הרב שהתמונה שלו אצלי בסלון”.

שנים חלפו, הש”ס אינו אותו ש”ס, והמחויבות חלפה. “המפלגה של בגין” מעניקה ל’מסעודה’ את אותה תחושה של “שמירה על המסורת”.

גם אם ביום בו תזדקק לעזרה, היא תדע לפנות אל סניף ש”ס המקומי. לנציג שבשטח.

6.

בואו נודה על האמת, הידועה היטב לעיתונאים. מפלגות אינן אוהבות ביקורת. וכשמדובר בש”ס, המצב קשה עוד יותר.

השבוע, קצת אחרי שידור תוכניתה של אילנה דיין ב’עובדה’, תוכנית שעסקה בלשכת ראש הממשלה, אבל בעיקר – ברעייתו שרה, צייצתי בטויטר את המשפט הבא: “תקשורת נכבדה, שימי לב! בדי.אן.אן של מצביעי הליכוד זורם חומר שממגנט אותם להצביע ‘ליכוד’ הרבה יותר חזק כשאתם רודפים להם את ביבי ואת שרה”.

בקבוצות החברתיות, היו כמה ש”סניקים מתוחכמים, שהזדרזו להשיב כי הנה, עלי להפנים את שכתבתי. כי גם הש”סניקים עשויים מחומר דומה, וכאשר ‘רודפים’ את המפלגה, הרי שגם בעורקיהם זורם חומר הממגנט אותם להצביע לש”ס חזק יותר.

וזה, אגב, נכון. וטוב שכך. הלוואי וירבו מצביעים לכל מפלגה חרדית שהיא. ש”ס – כיהדות התורה.

איפה, בכל זאת, ההבדל?

אז זהו, שמדובר בהבדל ענק. אינה דומה ביקורת על התנהלות מפלגה – ניתוח פוליטי של שגיאות, כישלונות וגם הצלחות, לרכילות אודות רעייתו של יו”ר התנועה, אודות ילדיו.

לא זכור לי שראיתי בכלי תקשורת חרדי כלשהו סיפור אישי בלתי נעים אודות יפה דרעי, שזוכה לכבוד רב בתקשורת החרדית (וטוב שכך, היא אינה נבחרת ציבור ולפיכך לא מן הראוי לבקר אותה), או אודות ילדיו של דרעי.

קו אדום מפריד בין ביקורת על אישיות ציבורית לבין ביקורת על הנעשה בתוך ביתו פנימה עם תירוצים שכל זה ועוד משפיעים על אופן ניהול המדינה על ידו. נו, באמת.