1.
התקשורת המערבית (וזה כולל את התקשורת שלנו), שיש לה אג’נדה, מתקשה לקבל את העובדה שיש אנשים שפויים שחושבים אחרת ממנה.
לכן היא מייצרת לעצמה ולאחרים סקרים/שקרים ופרשנויות סרק, שמתנפצים בפניה פעם אחר פעם.
דונלד טראמפ הוא איש דוחה, אבל שווה לצפות בניצחונו רק כדי לחזות בפניהם הנפולות ובקינתם הפתטית של השדרנים והמומחים.
במיוחד משעשעים הסבריהם הפתלתלים על כישלונם התיאורטי, שגדול יותר מכישלונה של הילרי (ובעקיפין גם של אובמה).
2.
לעתים גם אדם שרואה 6/6 יכול להיות עיוור צבעים. על אותו משקל גם סופרים דגולים ואינטלקטואלים בעלי שיעור קומה עלולים להחמיץ חלק מגווני המציאות.
הסופר עמוס נשא דברים באוניברסיטת בן גוריון במהלך טקס הענקת פרס כספי אלטרנטיבי לאנשי ארגון ‘שוברים שתיקה’.
“אני נמצא במועדון יוצא מן הכלל”, החמיא להם ולעצמו ודימה את פעילי השמאל בימינו לדמויות מהתנ”ך שהוקעו בזמנם כבוגדים וברבות הימים התגלו כ”מורי הדור”.
לטענתו, “ארגונים כמו ‘שוברים שתיקה’ מעוררים בקרב הרבה ישראלים (כולל אנשי מרכז) רגשות פחד, זעם ועוינות לא בגלל גזענות, אלא משום שהם רוצים להרגיש טוב ו’שוברים שתיקה’ מפריעים להם להרגיש טוב.” (חלקים מהנאום צוטטו ב-Ynet).
אין ספק שכל חברה דמוקרטית זקוקה לביקורת עצמית – גם כזו שאינה מחמיאה לה ואפילו כזו שמשמחת את אויביה ושונאיה.
השאלה כאן היא כמובן האיזונים.
רוב הציבור הישראלי סבור שארגונים כמו ‘שוברים שתיקה’ הפרו את האיזון המוסרי הראוי ושהנזק שהם גורמים בהתנהלותם הנוכחית (ולא חלילה בעצם קיומם כארגון זכויות) עולה על התועלת.
מדוע? כי הם מנפחים מקרי קצה וצובעים את צה”ל ואת החברה הישראלית בצבעים שחורים מדי; כי הם ממהרים להשמיץ ובמקרים רבים מעוותים את העובדות כדי להצדיק את תפישתם הפוליטית (שחייבים לצאת מהשטחים הכבושים בכל מחיר ובכל תנאי – גם במחיר סיכונה של מדינת ישראל); כי הם חד צדדיים ולא עוסקים בעוול (הגדול לאין שיעור) שנעשה בחברה הפלסטינית בכל יום ובכל שעה (דבר מתבקש ולו בשביל ההגינות הסמלית); כי הם מתעלמים מהאנטישמיות הגואה בעולם ומהעובדה ששונאי ישראל עושים שימוש פוגעני בחומרים שהם מפרסמים; כי הם מסרבים להודות שאנחנו נמצאים היום במלחמת עולם עקובה מדם, המסכנת את קיומנו, ומתעקשים לראות בסכסוך הישראלי-פלסטיני סכסוך פוליטי מקומי.
רוב הציבור הישראלי, כולל אנשים טובים ומחונכים שמוסריותם אינה נופלת מזו של עמוס עוז, סבור שאסור לחברה להשתיק את המוניטורים (הממסדים והחוץ ממסדיים) שמאתרים ומבערים עוול ורשעות (של צה”ל או של כל ארגון אחר). אבל באותה מידה, הרוב משוכנע שאפשר להשיג את אותה מטרה באופן יותר אחראי, שקול והגיוני.
רוב הציבור אינו חשוך ושואף שצה”ל יהיה צבא ישר ומצפוני. הוא כלל לא “פוחד” מ’שוברים שתיקה’, כפי שעמוס עוז מניח.
אבל באותה מידה הוא רוצה ארגוני זכויות אדם ישראליים נקיים מאינטרסים פוליטיים. דומה שעמוס עוז, ממש כמו ארגוני זכויות האדם שעליהם הוא מסנגר, איבד את האיזונים המוסריים. מרוב רצון להיות “מורה דרך” של הדור הוא קצת התברבר.
•עוז אלמוג, הוא פרופ’ לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה