כך מתנהלת צמרת בנק הפועלים

אני ממש מנסה לדמיין את הסיטואציה. יושב החוקר-פרקליט-שופט, סטיב אדלר, ומקיים הליך שלרשויות אכיפת החוק אורך חודשים.

המתלוננת אומרת לו שהשקו אותה במכוון בעוד ועוד אלכוהול, שציון קינן – מנכ”ל בנק הפועלים לשעבר – ביצע מעשים חמורים בחדרו במלון, שהיא אמרה ‘לא’ וזה נמשך. אדלר יודע, חייב היה לדעת, שזו לא “הטרדה” ולא “התנכלות” או שאר הקשקושים שהוא כותב בדו”ח שלו (ודוברת בנק הפועלים מצטטת, כמובן, בשמחה בתגובה שלה). אני יכול למצוא שורה של עבירות חמורות, בהן ניתן לקטלג את התלונה הזאת. ‘הטרדה’ זה לא.

הרי לאדלר בכלל יש סמכות לדון בסיפור הזה רק אם מדובר במעשים מהקצה החלש של סקאלת העבירות, מה שמכונה “הטרדה”. במקום להפסיק את ההליך מיד, אדלר שומע את הכחשתו של קינן (זה לא שיבוש חקירה?) ומשתכנע.

“הוא אף עשה רושם רציני, זהיר ובעל הופעה מכובדת”, הוא כותב. קצב, כנראה, בא עם גופיה לחקירה שלו.

“העדים”, כתב אדלר (ופרסמה רויטל חובל באתר האינטרנט של התאגיד), “שאינם חבריו הטובים של ציון, העידו כולם שלא נראה להם שציון יסכן את הקריירה שלו באירוע חריג נגד העובדת. הוא נראה בעיני העדים כאדם זהיר במיוחד”. לא יאומן כי יסופר. למשה קצב, איציק מרדכי וחנן גולדבלט לא היה, מסתבר, מה להפסיד.

ברוך הבא לעולמנו, מר אדלר. לא תאמין אבל לא פעם אנשים חזקים, שיש להם המון מה להפסיד, הורסים את עצמם במעשה אחד.

מדהים, אה?

הפוליגרף האנושי אדלר גם ראיין אנשים באותה משלחת של בנק הפועלים שהייתה יחד עם קינן באותו ביקור בקזחסטאן. גם לאנשים הללו זה לא נראה הגיוני. וואלה. חתיכת “אקדח מעשן”.

זה נשמע כמו בדיחה, אבל אשכרה שופט מכובד (בדימוס) חתם על הקשקוש הזה. כמה בנק הפועלים היה צריך לשלם לשופט אדלר כדי שיזרוק ככה את האינטגריטי שלו לפח?

לקינוח השופט המכובד ממליץ לתת למתלוננת, מעל ומעבר לחוזה העבודה שלה. הוא מוצא סיבות מתחת לשטיח לעשות את זה. היה למתלוננת קר והיא הייתה בודדה במקום אליו נשלחה. זה שווה מיליונים. אין ספק.

•

עוד נקודה מרתקת בפרשה הזאת היא איך עובדת צמרת הבנק הזה.

ברור שבכל צמרת ארגון מתערבבות להן גם שנאות ונקמות קטנות בתוך היחסים, אבל פה זה מגיע לקיצוניות בלתי נתפסת. זה מתחיל הרבה אחורה.

במחוז המרכז של בנק הפועלים צמחה חבורה של בנקאים. ציון קינן, אילן אמיר ובכיר שלישי שנכנה אותו ב’. הם התקדמו ביחד.

אילן אמיר היה מחושפי הפרשה המביכה הקודמת, בה היה מעורב מספר 2 בבנק, שמעון גל. כשהוא ערך אירוע פרידה מהבנק, סיפר לי בכיר בבנק, אף אחד לא בא. העובדים הבינו שקינן, חברו לשעבר, מעדיף את זה ככה. שורה תחתונה – אחד הבכירים המוכשרים בבנק עף ללא סיבה עניינית ושפך על המנכ”ל בשיחות עם מוטי זיסר ז”ל.

המנכ”ל קינן, שטען שלא ידע מהעניין, היה תלוי בחברו שמעון גל, שלא יגיד חלילה שבעת הריצות המשותפות שלהם, הוא כן סיפר לו על הרומן הבעייתי שלו.

הצלע השלישית בחבורה, ב’, עזב את הבנק לפני כמה שנים, אחרי דו”חות ביקורת פנימיים לא מלבבים. גם הוא הרגיש, כנראה, שקינן לא עזר לו ברגע האמת. לימים ב’ הפך להיות בן זוגה של המתלוננת נגד קינן. הוא היה מעורב במגעים מול הבנק לסיום הסיפור.

עכשיו, קחו את הסלט המטורף הזה ונסו להבין איך מתנהלת היום צמרת הבנק. מנכ”ל הבנק, אריק פינטו, שנדחף על ידי קינן לשמש כיורשו, טוען שהוא לא ידע מהפרשה, למרות שהוא ניהל את המו”מ על פיצויי הפרישה. הוא בטח לא רוצה שיו”ר הדירקטוריון או אותו ב’ יסתרו את דבריו.

יו”ר הדירקטוריון, יאיר סרוסי, שידע ולא דיווח, חייב הסברים לדירקטורים ולבנק ישראל.

האם נציגתה של שרי אריסון ידעה? מה הסיכוי שהאנשים הללו יכולים לנהל היום עסקה ענקית למתן אשראי, כשאחד מחזיק בשני במקומות רגישים? במילים אחרות, הניסיון של סטיב אדלר לגמור את הכול בשקט, לא רק שחק את המוניטין שלו, הוא אפילו הוכח כלא יעיל.

• מתוך הבלוג של רביב דרוקר. המאמר התפרסם ב”הארץ”