אני בדרך לניו יורק.
מדוע? כי יש תחושה שבימים אלו שם קורה הכול. חצי כדור בדרך להימחק מהמפה במלחמות דת וטריטוריה, במחלות ובאסונות טבע, אבל מה שמעניין את מסעודה משדרות ואולגה ממוסקבה זה מי יעשה את אמריקה יותר נהדרת שוב - האיש בעל הפנים הזעופות או האישה בעלת הפנים המצועצעות.
טיסת לילה לניוארק שבניו ג'רזי.
הנוסעים מתמקמים זה עתה על הכיסאות ואני מהרהר לעצמי שאין לי ממש עם מי לדבר. עם הישראלים, בטח שלא. לא הפעם. לא עשיתי את כל הדרך מעמדות הצ'ק-אין ועד למזרקות הדיוטי- פרי בכדי להעביר שעת שיחה עם ישראלים שכמותם אני יכול למצוא סתם ככה בשוק ליד הבית, מבלי לסכן את איבריי יתר על המידה.
אז שאשוחח עם האמריקנים? ברור שלא. אם הם על הטיסה הזו - משמע רובם מתגוררים בניו-ג'רזי או בניו- יורק.
על פי מה שקראתי לפני שהמראתי מישראל - כדי להחכים בבואי לארץ הבחירות הבלתי נגמרות - שתי מדינות אלו נפלו בשבי הדמוקרטים עוד בטרם עיצב ג'ורג' וושינגטון את שיערו המהודר. ותאמינו לי, אני לא רוצה להיות המדינה הבאה שנפלה בשבי הדמוקרטים.
לא כי יש לי משהו אישי נגד דמוקרטיה, חלילה. להיפך, אני סבור שחשוב מאוד שתהיה דמוקרטיה - וכמה שיותר. אני גם חושב שאין מספיק דמוקרטיה, בטח לא בארה"ב. אם הייתה כזו, לא הייתי צריך לעסוק עכשיו ברישום מפורט של כל שלל נכסיי, הגלויים והנסתרים, בין שיש עמדי כאן היום ובין שאין עמדי כאן היום, ואת הכתובות בהן אשהה בארץ הבחירות - ואת מסלול נסיעתי המדויק.
זו לא דמוקרטיה, והייתי שמח אם היה להם קמצוץ ממנה.
•
הבעיה עם הדמוקרטים היא שהם חושבים שהם דמוקרטים.
אנסח זאת אחרת: הבעיה היא - שמצד אחד הם חושבים שהם אכן דמוקרטים, אך מצד שני נראה שהם לא מספיק משוכנעים בכך, ובכדי לשכנע את עצמם הם ינסו את כל התחמושת שלהם עליך, בוויכוחים בלתי פוסקים. וכבר אמר חכם סיני שאם נפלת כפרי בשל בידי דמוקרטי שאיננו בטוח בדמוקרטיותו, אחת דתך להתאבד או להשכים ולאבד.
זו, אם כן, הסיבה שמצאתי עצמי בודד על הטיסה.
אך טוב לי כך. מפני שעובדה זו מאפשרת לי להתבונן סביבי ולאסוף רשמים.
הנה: "גבירותיי ורבותיי", מכריז הקברניט רגע לפני שהמטוס עולה על מסלול ההמראה. "יש לנו תקלה במערכת החשמל, אנו נאלצים כעת לנתק את זרם החשמל מהמטוס לשלושים שניות כדי לברר את מקור התקלה, אל דאגה, אורות החירום ידלקו כרגיל ותוכלו ליהנות מאווירה רומנטית בינתיים, תודה על שיתוף הפעולה".
גברת נפלאה, שישבה באלכסון ממני, סימנה את פתיחתו של מסע הגידופים הישראלי: "שוב פעם אל- על האלה, מטוסים פח, שירות פח, למה אנחנו נוסעים אתם שוב ושוב?"
ואני פתחתי מכשיר הקלטה, כדי שאוכל להעביר לכם את התשובה במלואה - אך הגברת נשארה עם סימן השאלה, תוך כדי שאנשים נוספים בסביבתה מכחכחים ומהנהנים אחריה, ספק מסכימים, ספק מחפשים טיפה אוויר לריאותיהם - אחרי שהחמצן במטוס הלך לאן שהחשמל הלך.
"תודה לכם על שיתוף הפעולה", הכריז שוב הקברניט. "מצאנו את מקור התקלה וכדי לתקן אותה דרושה לנו קופסת חשמל שכרגע מובאת לכאן מהמחסן. בינתיים אתן לכם מספר הודעות".
נפלא, חשבתי לעצמי. כמה ישראלי, כמה חום יש בו בקברניט הבלתי מצטעצע. "דרושה לנו קופסת חשמל שכרגע מובאת לכאן מהמחסן" - אשמח לשמוע, אם כבר: על העופות שאתם מביאים לנו לארוחה מהלול, ועל הטישו שבדרך לכאן היישר ממפעל המחזור. נחמד לי לדעת הכול. אם הייתי אמריקני, הייתי מעדיף שיכבסו זאת במילים אחרות, אבל מה לעשות ונולדתי ברמב"ם שחיפה. שם הכול התחיל.
כותב השורות עם ראש ישיבת סלבודקה, הגרמ"ש הירש
•
התקלה תוקנה לשביעות רצון הקברניט, פחות לשביעות רצונה של היושבת ממולי באלכסון. היא עדיין חושבת שהתקלה תשוב לפקוד אותנו בדיוק באמצע האוקיינוס, אבל בדיוק באמצע, שהטייס לא יצליח לקבל הכרעה אם להמשיך ליעד או לשוב לאחור.
כך או כך, המטוס מאיץ ואנו ממריאים.
מה באמת יקרה בשרת החשמל? אוכל לספר לכם אחר-כך. ואם לא אהיה כאן כדי לספר, אני בטוח שתקראו על זה בעיתון.
בינתיים אני בדרך לארץ הבחירות הבלתי נגמרות.
אני יושב במטוס פח שמחפשים עבורו קופסה מהמחסן, בדרכי למדינה שיחסי הציבור שלה בתקופה האחרונה גם הם פח, ויש בה הרבה מדי אנשים שנדפקה להם הקופסה.
כולי תקווה שיום אחרי הבחירות, מי שזה לא יהיה, ישכיל לפתוח עבור האמריקנים את המחסן כדי שיוכלו לתקן את התקלה.
אני פשוט עוד צריך לחזור הביתה אחר כך. אז בבקשה, את התוכניות שלכם להפוך למדינת עולם שלישי תשאירו למועד מאוחר יותר.
