לפעמים אני חושב שהעולם השתגע. אנשים דנו כאן השבוע בשיא הרצינות בשאלה האם מותר למדינה לדרוש מחברות האינטרנט לא לספק באופן אוטומטי תכנים שהם לכל הדעות מתועבים ופסולים. הם טענו, בשם ערכי ה”חופש”, שהחומר הזה צריך להישאר פתוח ונגיש לכול, כולל ילדים כמובן.
וכמו תמיד בדיונים האלה, מזהירים אותנו מפני “מדרון חלקלק”.
מכירים את זה? יש ליברלים-קנאים שמאוד מחמירים ב”עשו סייג לליברליות”. לכל דבר צריך לדעתם לעשות גדר וחומרה, כי אם לא, לך תדע לאן אנחנו עשויים להידרדר. הם ממש חזון-אי”שניקים של חופש הביטוי. כמובן, עד שזה נוגע לחופש הביטוי של מי שלא חושב בדיוק כמוהם.
לדידם, כל מפגין גס רוח שצועק על אמנון אברמוביץ’ מוביל לרצח ראש ממשלה וצריך לחקור אותו, כל ריקוד דוחה בחתונה מוביל להרג חפים מפשע, כל סירוב של המדינה לממן הצגה שקוראת לחיילי צה”ל רוצחים ומאדירה מחבלים כבר מובילה למשטר קומוניסטי, וכל ניסיון להמעיט בחשיפה של ילדים לחומרים מסוכנים באינטרנט הופך מיד ל”צנזורה חשוכה” שאו-טו-טו תהפוך אותנו לאיראן.
אבל גם אם הצעת החוק הזאת תעבור בסוף איכשהו, נדמה לי שהאתגר האמיתי הוא לא הצנזורה המינימלית של המדינה, אלא הצנזורה שהאזרח הקטן צריך להטיל על עצמו. כלומר, על עצמי. זה הסיפור האמיתי. תקראו לי פנאט, אבל בעיניי תכני תועבה הם לא רק מה שאנחנו מכנים תועבה. זה הרבה יותר מזה. וכאן, אי אפשר להסתפק בסינון המבורך של רימון, אתרוג, נתיב, נטספרק וכד’.
ואני אסביר. איכשהו, בחסות הרשתות החברתיות, נכנסים לי לתודעה המון המון אנשים שלא הייתי מכניס לסלון ביתי לכוס קפה. אפילו לא לתה. אתם יודעים מה? גם לא למים בטעמים. אבל המציאות הווירטואלית יצרה מצב שבו הם חלק בלתי נפרד מעולמי. אני עונה להם במוחי, משיב להם בראשי, מתווכח איתם גם כשאני לא מול המסך. אני נותן להם מקום שהוא הרבה יותר מכובד מאשר הסלון שלי – אני מכניס אותם לנשמה שלי.
כבר הרבה זמן אני מסתובב עם ההרגשה שיש דעות ואנשים שכדאי לצנזר. לא, לא על ידי יוזמת חקיקה של ח”כ שולי מועלם, אלא לבד. בשיטת עשה זאת בעצמך. להוציא אותם מהפיד, להוציא את עצמי מהקבוצות, בקיצור, לנקות קצת את התודעה. הזמן שלי מוגבל וגם המוח שלי, ולא כל דבר אני רוצה שייכנס פנימה.
הרי בסוף, אדם הוא תבנית נוף הפיד שלו.
ובעודי מנסה לנסח את התחושה הזאת (או אם מותר להישמע רוחני – בעודי מנסה “לדייק” את התחושה הזאת. ולא, לא למדתי לימודי ימימה), קראתי דברים שכתב בימים אלה ד”ר אבי שוויקה מהאוניברסיטה העברית. הוא פתח בציטוט של הרמב”ם: “דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, ונוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם. ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמד ממעשיהם”.
וכך ממשיך הד”ר: “המלצה פשוטה זו של הרמב”ם קצת נשכחה בעידן הפייסבוק, שבו כולם חברים של כולם וכולם עושים לייק לכולם. מאז ומתמיד היו אנשים שהדת לא התאימה להם. מאז ומעולם היו אנשים שהמוסר האנושי הבסיסי לא התאים להם. אנשים שמבחינתם זה לגיטימי שהדחף להנאה גופנית רגעית יתגבר על כל שיקול אחר.
“והיום הם יכולים להיות חברים שלנו, כי הם ‘במגזר’, וכי כולם חברים של כולם, והם מוכרים ומוערכים ופופולריים, והם מפרסמים את הגיגיהם בכיכר העיר, וכולם עושים להם לייק, כי למה לא? הרי הם כותבים בגילוי לב, הם בסך הכול מביעים את דעתם האותנטית, ומביעים אותה בכנות וגם בכישרון כתיבה. אז מה אם המוסר שלהם הפוך במאה שמונים מעלות משלי.
“אז זהו, שלא. אני אישית משתדל לא להתבלבל. אני מחשיב את עצמי לאדם פתוח, אבל לשיח שלי יש גבולות. יש קווים אדומים. ומי שבמודע ובגאון מציב את עצמו מחוץ לקווים האדומים האלה, אני לא מתווכח איתו, אני לא נכנס לשיח איתו, אני פשוט מתרחק וזהו. כשזה מגיע לקווים אדומים, לדברים הבסיסיים ביותר, לעשרת הדברות, אני פשוט משתדל לחיות בבועה. כמו שממליץ הרמב”ם”.
הדברים האלה כל כך פשוטים, אבל כל כך נדירים במחוזותינו. כמה שמרן ודוס ולא מתקדם צריך להחשב כדי לנסות להתרחק מהרע. כן, יש כזה דבר רע.
למה בעצם אני ואנשים שהם בעיניי טועים, מוגדרים על ידי צוקרברג “חברים”? וגם בווטסאפ: האם שותפות באותה קבוצה היא לא גם קצת שותפות אידיאולוגית? האם אני מוכן שהערכים של מי שאני לא מסכים איתו ירקדו לי כל היום בתוך המוח? גם אם אני רק מתווכח איתו ויודע כמה אנחנו שונים, האם לאורך זמן, השפה והמחשבה והתפיסות שאני מתנגד להן, לא ישפיעו עליי?
הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה. הם פשוט לא צורכים אותה כל היום.
ובזמן שברשתות החברתיות המילים עפות לכל עבר, בלי מחשבה, הנה סיפור קטן על ערכה של כל מילה ומילה.
הרב יעקב אדלשטיין לא יכול לדבר. הרב הנערץ בן ה‑92 עבר לאחרונה ניתוח מסובך בגרון, ומאז הוא מתקשר בעיקר באמצעות כתיבה. תלמידיו מפיצים ביניהם את המכתבים ודברי התורה שהוא כותב בימים אלה בכתב היד המסודר והמזוהה שלו, אבל לשמוע אותו – הם לא שומעים.
בתקופה האחרונה הוא החל בסוג של שיקום. מדובר בתהליך ארוך של עבודה ותרגול, שמטרתו לאפשר למטופל להתבטא איכשהו גם בלי מיתרי הקול. במפגש הראשון במחלקת אף אוזן גרון בבית החולים ‘שיבא’ שאל אותו המטפל על אילו שתי מילים ראשונות הוא ירצה להתאמן תחילה. כלומר, מה הכי דחוף לו לומר. יש לו רק שתיים כאלה. שיבחר.
עכשיו תעשו הפסקה ותחשבו בעצמכם. מה אתם הייתם עונים? לו הייתם צריכים לבחור רק שתי מילים מתוך כל אוצר המלים בעברית, ולהשתמש רק בהן, מה הייתם מבקשים? חתיכת שאלה, אה?
הרב אדלשטיין ענה מיד. זאת אומרת כתב מיד: אני רוצה לתרגל את אמירת המילה “תודה” ואת אמירת המילה “אמן”.
וואו. הרי זוהי בעצם, בתמצית, כל התורה כולה. תודה – בין אדם לחברו, לאשתו, לילדיו, לשכניו, למוכר במכולת, לשומר בחניון. אמן – בין אדם למקום.
שנזכה אנחנו, בעלי יכולת הדיבור, להשתמש בשתי המילים האלה כמה שיותר, ויהיו הדברים לרפואת הרב יעקב בן מרים. אמן. ותודה.
• הטור מתפרסם בעיתון בשבע