הילארי, טראמפ, ארי שביט ותיבת נח

 כבר רואים את הסוף.

ביום שלישי יסתיימו הבחירות בארצות־הברית. הקצב הממוצע הוא פרשה חדשה בכל יום־יומיים, ששוברת בכל פעם את השיא של קודמתה.

חקירת ה-FBI נגד הילארי יצרה מומנטום טוב לטראמפ, ואז הטענות החדשות והקשות נגד טראמפ שינו שוב את המומנטום. מי בכלל זוכר את הסרטון של הילארי מתמוטטת ולא מצליחה ללכת אל הרכב, את המיילים השערורייתיים שלה ושל צוותה, או את האמירה של טראמפ שלא בטוח כי יכבד את תוצאות הבחירות. כל סקנדל משכיח את קודמו.

כך שיש לנו זמן לעוד שניים־שלושה אירועי קצה אמריקאיים עד שהמרוץ המטורף הזה יסתיים. מרוץ שבו העולם כולו יושב עם חבית של פופקורן ביד, כדי לראות את ההצגה הכי טובה בתבל. צפו: המעצמה הגדולה בעולם עושה לעצמה פדיחות.

בסופו של דבר לבית הלבן ייכנס אחד משניים: אדם שאף אחד מאיתנו לא היה משאיר איתו לבד את הבת הצעירה שלו, או אישה שההקפדה שלה על שמירת סודות המדינה קטנה מההקפדה שלי להסתכל באיזו קבוצת ווטסאפ אני כותבת.

אחרי מה ששני המועמדים האלה גרמו לאמריקה, לא משנה מי ינצח – הסיסמה של טראמפ לשיקום מעמדה של המדינה רק זועקת עוד יותר: Make America great again

 הנה שני נתונים מעניינים על פוליטיקה עולמית ומקומית:

• גם בבחירות לנשיאות ארצות־הברית ב־2012 הקרב נחשב צמוד ומתוח. בסוף ברק אובמה ניצח וקיבל 51.1% ומיט רומני זכה ב־ 47.2%. זה הפרש של 3.9%. כך שבסופו של דבר, אחרי כל הניתוחים והפרשנויות, הפער הסופי נכלל במסגרת טעות דגימה של סקר. חומר למחשבה כשאתם מתעדכנים בכל הסקרים בימים הקרובים.

• איך בעצם אורן חזן הגיע לכנסת? ודוד ביטן? צללתי השבוע לאתר הליכוד, להיזכר בבחירות המקדימות במפלגה.

לצד הקרבות הגדולים על המקומות הראשונים והמובטחים, יש גם שריונים רבים, במקומות נמוכים יותר, למחוזות ולקבוצות. כשהסקרים ניבאו לליכוד מעט מנדטים, אף אחד לא התייחס ברצינות לשאלה מי יוצב במקום ה־30, במסגרת השריון לצעירים.

ובכן, אורן חזן הוצב שם. הוא התמודד על המקום הלא אטרקטיבי והלא ריאלי, ונכנס לכנסת אחרי שקיבל 5,986 קולות בלבד בפריימריז. הוא לא לבד. שימו לב למספרים הבאים: ח”כ יואב קיש קיבל 1,282 קולות וניצח במחוז דן. לח”כ ירון מזוז הספיקו 1,550 קולות כדי לנצח במחוז חיפה ולהיכנס לכנסת.

ח”כ נורית קורן קיבלה 1,863 קולות במישור החוף. דוד ביטן גרף 6,213 קולות במחוז השפלה. מעולם לא השפיעו מעטים כל כך, באופן דרמטי כל כך, על הכנסת שלנו.

 כשהתחלתי לנסות לשמור תורה ומצוות, הבהרתי לעיתונאי בכיר שעבד איתי שהדרך שבה הוא אומר במשרד “בוקר טוב” לא מקובלת עליי יותר.

כמה מפיקות שהיו איתנו בחדר שמעו את השיחה ותפסו טרמפ: “אם כבר מדברים”, הם אמרו לו, “גם לנו זה לא נוח”.

אחת מהן אמרה לי אחר כך, בצד: “למה רק אם את דוסית מותר לך להודיע על מדיניות כזאת? אנחנו לא יכולות לשים גבולות וכללים?”

גבולות וכללים זה הדבר שהכי נצרך כרגע ליחסים בין המינים, בפרט במקומות עבודה. לחזור אל המותר והאסור, אל הקווים האדומים.

אז הפעם זה ארי שביט.

אם הפרשיות בתחום הזה חוזרות על עצמן, צריך גם לחזור שוב ושוב על הדרך היהודית להתמודד איתן: היהדות דורשת הרבה יותר ממה שמוגדר בחוק או ברף הפלילי. היא תובעת מאיתנו לעצב שפה אחרת לגמרי בין גברים לנשים. בלי מגע, בלי בדיחות גסות, בלי רמיזות בוטות.

כרגע – התרבות במקומות העבודה משדרת לנו שאפשר לחיות כל הזמן על הגבול, אבל אז להזדעזע כאשר מישהו חוצה אותו. ההלכה יורדת לעומק נפשו של האדם, ומבינה שאי אפשר לדבר רק על מה חוקי ומה לא חוקי. צריך להציב גבולות וסייגים הרבה קודם, כדי להתרחק מן החטא, לא להיכנס לאזורי סכנה, להקפיד על ריחוק ולא לסמוך על עצמנו יותר מדי.

לא, זה לא מונע לחלוטין פגיעות מהסוג הזה, וכן, לעיתים גם דתיים חוטאים בכך. אבל עצם העובדה שיש נורמה מקובלת שמבהירה שיש כללים למשחק, נורמה שמגנה על הנשים וגם על הגברים (לפעמים מפני עצמם) – היא קריטית. שביט עצמו כתב בהודעת ההתנצלות המרשימה שלו עד כמה הוא “לקה בעיוורון” וצריך לעבור תיקון אישי ממושך בתחום.

כשקוראים את פרשת השבוע, פרשת “נח”, רואים שהסיפור מתחיל כבר שם.

התורה מספרת השבוע ש”יצר לב האדם רע מנעוריו”. הבורא מסתכל על עולמו החדש שזה עתה נוצר, ומסיק שלאדם יש יצר רע ופעיל, ושעליו להיות ערני ומודע לכך.

הרב ירוחם ליבוביץ לימד את תלמידיו בישיבת מיר באירופה, לפני כמאה שנה, שזוהי בעצם הנקודה המרכזית בתורה ובחיים.

וכך הוא כותב על ההכרזה הזו, שיצר לב האדם רע מנעוריו: “אין מקום ניטרלי, שהוא לא טוב ולא רע. כל התורה כולה היא מלחמה תמידית – מהאדם הראשון דרך המסע במדבר ועד אלינו. אף אדם לא יכול להחליט שהוא סתמי, ניטרלי, בלתי תלוי, ואינו חלק ממאבק היצרים. זה בלתי אפשרי. אפשר להיות צדיק או רשע, אבל לא ניטרלי כלל. כמו שכל התורה כולה היא מאבק בלתי פוסק בין טוב לרע, כך הם גם חיינו, ועלינו להילחם”.

הסטטוס היהודי:

“על האדם למצוא מהי ‘תיבת נח’ שלו, שאליה הוא נמלט מדי פעם מפני המבול. מה הנקודה החיובית שבתוכו, שלמרות כל הטרדות והקשיים הוא שומר עליה בכל מצב, והיא נותנת לו כוחות” (“נתיבות שלום”)

• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’