שפם בז’, שחור או כסוף, יש לו מקום קבוע, גם אם קצת צפוף, דור חמישי לאדמו”ר מפוניביץ’, ואצלו בסלון יש חמישים ושנים אינץ’.
האם הוא לא מזרוחניק? אתה חושב?
[מתוך המערכון של אנדרדוס].
קבוצת הקומיקאים המוכשרים של להקת ‘אנדרדוס’, המשתייכים למגזר הדתי-לאומי, הפיקה שיר שחבר במהירות ל’שיר הסמס’ ו’אחלה חסודה’ והפך ללהיט.
הפרפורמיות של ארבעת הצעירים, תמונות הרקע וההומור, הקנו באופן טבעי לשיר את יתרונותיו, אולם האמירה המסתתרת מאחוריו כך נדמה, עמוקה ורצינית יותר ורלוונטית לנו, הצעירים החרדים, לא פחות.
החיבוטים המפאיינים את צעירי המגזר הדתי-לאומי, אקטואליים עבור חרדים לא פחות. אולי יותר.
מיהו הצעיר החרדי החדש, למה הוא משתייך? האם העובדה שרבים כל כך – 41 אחוזים בשנת 2014 על פי המכון הישראלי לדמוקרטיה – מחזיקים בביתם מחשבים המחוברים לאינטרנט, באמצעותם הם צופים בסדרות העדכניות ביותר, כאשר לא לכולם בהכרח קוראים ‘שטיסל’, מחריגה אותנו מהקבוצה החרדית?
לפני כ-30 שנים חרדים מודרנים היו מחליפים דיסקים עם סרטים, לרוב תקינים, ביניהם, כשהם משביעים האחד את רעהו לבל ידלוף הסוד הגלוי החוצה.
בימים אלו, כאשר 41 אחוזים מן הציבור המוגדר חרדי כאמור חשופים לאינטרנט, קשה עד בלתי אפשרי לאמוד את הצופים בסדרות, משדרי אקטואליה, וקטעי הומור מאמנים חילוניים העוברים במיילים, ובורשות הווטסאפים והפייסבוק – אז האם הם לא חרדים?
השאלות הללו, נושאות אופי סוציולוגי מן המדרגה הראשונה, שכן בין כלל העימותים, הפילוגים, הסכסוכים והמחנאות הפוקדים את הרחוב החרדי מסתתרות שאלות זהות כבדות משקל: מיהו חרדי? האם הוא זה שמעיד על עצמו כי הוא מהדר בקיום המצוות וחש מחויבות להלכה ולמסורת ההלכתית שהתפתחה במזרח אירופה, כפי שמציע הסוציולוג פרופ’ מנחם פרידמן?
או אולי חרדי הוא זה שחי במרחב החרדי, שולח את ילדיו למוסדות חינוך חרדיים, מצביע למפלגות חרדיות, וצורך את התקשורת החרדית – או במילים אחרות מפגין סממנים חיצוניים ברורים של חרדי?
ידידי, ד”ר חיים זיכרמן, מעלה בספרו אפשרויות נוספות כמו הכפיפות לגדולי תורה גם בשאלות פוליטיות ולא רק הלכתיות [דעת תורה], ואת גישת ההגדרה העצמית לפיה אדם חרדי הוא מי שרואה בעצמו חרדי, ולבסוף ההגדרה הסרקסטית משהו של פעיל בעולם התשובה: חרדי הוא מי שמספיק בטוח בעצמו לומר לזולת כי הוא לא חרדי.
איך שלא יהיה, השאלה הזו אמנם סוציולוגית אך בהחלט לא רק, שכן היא נושאת השלכות אופרטיביות: האם העובדה שבתי לא התקבלה לסמינר בשל עיסוקי ב’אינטרנט’ מוכיחה כי אינני חרדי, או שמא עובדת היותי סטודנט באוניברסיטה שאינה דתית הופכת אותי לכזה?
האם עיתונאי בעיתון שלא זוכה לברכתם של ‘גדולי הדור’ [‘הציות לדעת תורה’], הוא לא חרדי, או העובדה שבסוף כולם קוראים אותו הופכת אותו לכזה? ומה יהיה עם המשרתים בצה”ל, עם חיילי הנח”ל, עובדי הרדיו, בעלי התשובה ואנשי האקדמיה?
תשובות ברורות על השאלות לא קיימות מן הסתם, והסוציולוגים ימשיכו להתפרנס מנבירה בהם.
מצד שני, גם מנהלי הסמינרים ותלמודי התורה ימשיכו לעשות שימוש במינוח הסוציולוגי הכה נכון מבחינתם: “משפחת הילדה לא תואמת את רוח המוסד”.
איך היה. ליל יום כיפור, הבעל יוצא מישיבת חברון [או עטרת] בקיטל לבן וצח, ופוגש ברעייתו שממתינה לו ברחבה שבחוץ. פניו מביעות כובד ראש מאימת יום הדין הנורא, אבל בכל זאת הוא לא מסוגל להימנע מלפלוט את ההברה הבאה:
נו???
בפני האישה עומדים כעת שתי אופציות. אם היא אשה אכזרית ורעת לב היא תגיד: בסדר, מזכיר את המנין של אבא שלי בשכונה, חבל רק שלא שומעים את החזן כל כך.
אם היא עדיין מאורסת או נשואה טרייה ממש, היא תחייך בחולמנות ותאמר ברוך: מדהים, לא ידעתי שתפילה של ישיבה יכולה להיות כל כך מרגשת, כל השמונה עשרה בכיתי.
הבעל יחייך לעצמו בסיפוק ובאין רואים, ויחוש כאילו הוא עצמו ניגש לעמוד, כאילו הוא זה שארגן את כל התפילה הישיבתית הגדולה והמרשימה עצמו רק עבור כלתו. שתוכל לחוש פעם מה זו תפילה ישיבתית בימים נוראים.