אז מי הוציא עיתון טוב יותר לחג – משפחה או בקהילה? • הנה התוצאה שלנו

כמו בכל שנה, כשמדובר בעיתוני החגים – סוכות או  פסח – אין מדור זה מתיימר להקיף את אלפי העמודים שיצאו לאור, לכבוד החג. נסתפק, איפוא, בטעימות של הערות, מפה ומשם, ובסקירת שני שבועונים בלבד – משפחה ובקהילה.

•

1.

“משפחת כספי מסתירה סוד משפחתי כמוס ואפל שבעטיו היא אינה יכולה להשתדך” – כך מתחילה הדרמה.

למען האמת, כשאחזתי בידי את הספרון הקטן, הנושא את הכותרת “המטרה: קובה”, סברתי שמדובר בסיפורים-סיפורים, כמקובל בגיליונות החגים. רק כשהגעתי לפרק השני, על היה חתום כותב אחר, הבנתי שהוא המשכו של הפרק הקודם וקלטתי שמדובר במיני-ספרון.

אז ככה: הרעיון עצמו יפה, אך הוא לא רעיון של משפחה. את הקרדיט יש להעניק לעיתון ‘המבשר’, שהפיק פרויקטים דומים כבר לפני מספר שנים.

העורכת חנה אפיק כותבת בסוף הספרון: “שנים ארוכות הכיל מוסף סיפורי החג של ‘משפחה’ סיפורים קצרים, משובחים ומרתקים, שכל אחד מהם עמד בפני עצמו. הפעם החלטנו לפרוץ קדימה באתגר חדשני: סיפור אחד ארוך, שאותו יכתבו שנים עשר כותבים וכותבות מוכשרים בעלי ניסיון בז’אנר הזה. נשרטט בפניהם רעיון ומתווה לסיפור וכל סופר ימשיך את קודמיו”.

“משובחים ומרתקים”? את זה, עם כל הכבוד, צריכים להביע הקוראים, לא העורכת. בבחינת, יהללך זר ולא פיך. חדשני? גם לא. שכן, כאמור, המבשר היה החדשני בתחום.

לגופו של עניין, מהקריאה הסקתי שבעוד הפרקים הראשונים עדיין סבירים מבחינת העלילה, הרי שככל שהספר מתקדם היא הופכת להיות דביקה ועיסתית, כאילו מישהו היה צריך להתקדם לקראת סוף סביר לעלילה.

הפרק הראשון מעולה – אבל מעולה, כדי להוות פתיח לספר עב-כרס. קצת צרם לי הריכוז הבלתי סביר של מקומות שונים על פני הגלובוס, אירועים רבים, דמויות מרתקות – מגוון מדי כדי להתרכז בספרון דק, יחסית, של מאה עמודים.

לעלילה מסוג זה הייתי מקציבה לא פחות מ-300-400 דפי ספר. בפחות מזה – העלילה מתקשה למצות את עצמה, לטעמי.

ובכל זאת, שאפו על המאמץ, התוצאה לא רעה. מה גם, שבעוד שאת שאר המגזינים אנחנו משליכים לפח כשבוע אחרי ששילמנו עליהם עשרות שקלים, הספרון הזה נותר אצלי בארון הספרים. למזכרת.

2.

גווני השער בישרו מכובדות: שחור לבן וגוון מוזהב. גם הכותרת. “המספרים המפתיעים, הדמויות המרתקות, הקהילות השונות ונתוני הצריכה מאחורי הציבור החרדי נחשפים לראשונה בסקר ענק ובלעדי”.

אז נכון שמאז הבחירות האחרונות, שהיו יום הדין של הסוקרים שכשלו ובגדול, איש אינו מייחס חשיבות של ממש לתוצאות סקרים.

ובכל זאת, ציפיתי לכתבות רציניות, מכובדות.

והתאכזבתי.

נתחיל דווקא בחלק היותר טוב – טור העורכים (אליעזר שולמן ושמעון ברייטקופף). השניים סיפרו על יהודי בשם רבי מנחם נחום מטשרנוביל שזכה בירושה בתפילין הקדושות של הבעל שם טוב. רבים רצו לשלם תמורתן טבין ותקילין, אבל הוא סירב להיפרד מהם גם על רקע לחצי אשתו, שנאנקה מסבל העוני. ואז הגיע חג הסוכות, אתרוג לא היה בנמצא, ורבי מנחם נחום נאלץ למכור את התפילין בעד…אתרוג כשר. אשתו, שהתרגזה, “לקחה הרבנית את האתרוג, זרקה אותו על הרצפה ופסלה אותו לברכה”.

רגע לפני שהעסק יוצא מכלל שליטה, התעשת הרבי. “את יודעת מה כן יש לנו, פייגל’ה?” אמר לאשתו? “יש לנו זה את זו וזה הכי חשוב”.

“המוסף שלפניכם”, כותבים העורכים, מייצג את “התפלגות הציבור הירא לדבר השם”. אז אל תתפלגו נא, תזכרו, שעם כל זה שלפעמים “נחמד להשתעשע בהבדלים”, תזכרו “שהדבר היחיד שיש לנו באמת זה אחד את השני”.

נחמד.

3.

מהתוכן עצמו, מאוד התאכזבתי.

זה בסדר להציג סקר, אבל להתייחס אליו בערבון מוגבל. הסופרלטיבים שקשרו הכתבים לסקר הזה היו בגדר הזוי עד מביש.

שימו לב לכמה ציטוטים, כדוגמה:

• “אפשר להקפיא את ההזמנה לכינוס ‘דגל התורה’ במלון ‘חפץ חיים’ בשנה הבאה, אפשר להפסיק את הצעקות והאיומים עם הדרישות החד משמעיות לערוך פריימריז פנימיים בציבור החרדי – יש לנו תוצאות, והן דרמטיות”. למישהו לא עף הסכך?

• “כשעל שולחן המערכת נחתו תוצאות הסקר המקיף שנערך במשך חודשים ארוכים בהיקף חסר תקדים, ודאי כשמדובר בציבור החרדי, הבנו שיש לנו את אחד מתפוחי האדמה הלוהטים ביותר שהסתובבו במערכת הפוליטית החרדית בעשורים האחרונים…”. לא פחות.

ולקינוח, קבלו את התיאור על ח”כ משה גפני, תיאור שכל מי שמכיר קצת את גפני יודע שהוא מוגזם, מופרז, בלתי הגיוני: “אמנם חז”ל מלמדים אותנו כי מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, אך בעודנו בגלות, בצער ובמצוק, ניתן לומר, בכל ההבדלים הנדרשים, כי מי שלא ראה את שמחתו של יו”ר ועדת הכספים ח”כ משה גפני ברגעים שבהם קיבל לידיו את תוצאות הסקר המתפרסם מעל גבי דפים אלו, לא ראה יהודי שמח וקורן מימי חייו”.

נו, באמת.

4.

לי, אגב, היה חסר מסמך מסודר של הסקר. כל הממצאים, במסמך חתום. הכתבים הסתפקו בהצגת ‘מפה ומשם’ מתוך הסקר.

אבל נדמה שביקורת על הסקר הגיעה מכל-כך הרבה גורמים, עד שאריה ארליך הקדיש לכך קטע שלם בטורו השבוע.

אז ככה: הוא פגש יהודי בן לעדות המזרח, שטפח לו על השכם ושיבחו על הסקר, איך לא. אבל מבין השורות תוכלו להבין מה שמעו במערכת משפחה על ה’שחור לבן’ שלהם.

“ישנן שתי דרכים להתמודד עם ביקורת. הראשונה: לכנס ישיבת סיעור מוחות כדי לחשוב על דרכי התמודדות עם התוצאה המאתגרת” (תרשו לי לנחש שלא רבים נקטו בדרך הזו – ש.ר.). אבל יש עוד דרך: “השיטה הזו גורסת שתמיד הרצפה עקומה, הסוקרים שקרנים, הסקרים מוטים, העיתונאים כולם עושי פוילע-שטיקים שמשרתים כל מיני ממסדים עוינים ועלומים וכל מה שאתם רואים זו תעשייה אחת גדולה של זיוף ורמייה”.

רק מעניין איך ציבור כה גדול הגיע למסקנה שכזו. יש מצב שברגע שראו ‘כתבה’ עם כותרת כמו “זאת חליפתי”, והבינו שהיא כתבת פרסום לחברת…חליפות, עשו אחד ועוד אחד, ויצא להם שניים?

5.

אמון רב יותר הייתי מעניקה לסקר אילולי כמה וכמה כתבות בגיליון ‘שחור לבן’ הריחו לי, אפעס, יחצניות. מאחר ולא ניתן כל רמז, סביב הכתבה או בתוכה, לכך שמדובר בכתבת פרסום, עלו בי הרהורי כפירה שמא (רק שמא ואיני קובעת כמובן עובדה כלשהי), כי גם הסקר עצמו מהווה כתבת יח”צ שמישהו עומד מאחוריה.

שימו לב לכתבה שכותרתה “זאת חליפתי”, מילים רציניות שמקורן בכפרות, ואשר תוכנה…ראיון עם מנכ”ל ‘בגיר’, החושף פרטים על חנויות הרשת ועל החליפות הנמכרות בה.

או כתבה שכותרתה “נותנים גז” המתארת כמה ארצנו הפכה להיות ירוקה יותר ונחמדה יותר, בשל הגברת השימוש בגז…

כך גם כתבה פרסומית על מלון וגשל המחודש, תחת הכותרת “המהפכה השמחה”. מהפכה? ממש לא הגזמתם. וכך, עוד צרור כתבות כמו כתבה על “דור ישרים”, “איחוד הצלה”, “שערי צדק”, ארגון “מתנת חיים”, “מכבי”, “מעיני הישועה”, “מרכנתיל”, מכללות, עסקי נדל”ן ועוד – כל אחד מהם, זכה לכתבה של ממש.

אז ‘שחור לבן – מי אתה: מגזין חג או עלון פרסומי?

6.

ב’בקהילה’ לא טרחו להסוות את כתבות הפרסום במגזין שחור או לבן, ופשוט הקדישו לכך את גיליון החדשות.

בפנים – כתבה על הצלחותיה של ש”ס בבחירת רבני ערים (כל קשר לעמוד הפרסום של ש”ס שני עמודים קודם לכן, ‘מקרי’ לחלוטין); כתבה פרסומית על קופת חולים ‘מאוחדת’; על בית החולים ‘מעיני הישועה’ (רבע עמוד פרסום בעמ’ 15),על קופת חולים ‘לאומית’, על ‘מכבי’.

אפילו ראיון עם הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו, שילבה סביב השולחן רבנים של ארגון. ‘בנועם’…

7.

שאפו על המגזין הענק והעבה (כ-350 עמודים) שהנפיק משפחה לחג. לפחות שם לא נדחפו כתבות פרסומיות.

ובכל זאת, קבלו ביקורת על כתבת השער, זו המציגה במובלט את תמונתו של הגראי”ל שטיינמן תחת הכותרת: “הסודות של גדול הדור”.

היו לי כל-כך הרבה ציפיות כשהתחלתי לקרוא את הכתבה. מי יודע אלו סודות מהחדר פנימה אמצא שם. אלא שעד מהרה קלטתי ששום פרט לא יודע לציבור – לא נחשף בכתבה. הכול יודעים את סיפור חייו של ראש הישיבה, שנמלט מגזירת הגיוס אל שוויץ, יחד עם הגאון רבי משה סולובייצ’יק מבריסק.

אפילו סיפורם של מכתבי הרב מבריסק היו ידועים בבני ברק מזה עשרות בשנים. הכול ידעו שהיו, הכול ידעו שאבדו. ההקשר של הכתבה והמכתבים לרב שטיינמן עצמו קלוש, עד כי אך ביזיון הוא שבשער הוצג ראש הישיבה כמי שהכתבה עוסקת בו ובסודותיו, כשהוא עצמו הוזכר אך מעט במכתבים. תמונת השער יכלה להיות תמונתו של הרב סולובייצ’יק, אם כבר.

“בתום מרדף חוצה יבשות איתר שליח ‘משפחה’ את המסמכים המסעירים”, מתיימרת הכותרת בשער. לרגע דמיינתי לעצמי את אחד משליחי-כתבי העיתון מפליג מעיר לעיר, מעיירה לעיירה, ממדינה למדינה, כדי לאתר אי אלו מכתבים “מסעירים”. בפנים, מתברר שיהודי העוסק במסחר בכתבים שמע על קיומם ועל כך שהם נמצאים אצל סוחר בניו-יורק – טס ורכש. זהו. בזה תם הסיפור הבלשי של ‘מרדף חוצה יבשות’.

 ועוד משהו: בסיום הקריאה מתברר כי מטרת הכתבה, לפחות להבנתי, היא לקרוא לבעלי הממון מבין הקוראים כדי שירכשו בכסף מלא את המכתבים. לא חלילה למטרה מסחרית. חלילה וחס. רק כדי להשיב את האבידה לבעליה – הגר”ח קנייבסקי, אצלו הם הופקדו למשמרת. לרב שמעון יוסף מלר עצמו (ששילם על הכתבים לסוחר) קשה להיפרד מהם ולהפסיד את כספו, כמובן. אז מי שיכול לסייע – מוזמן…

8.

אם לדעתי תשאלו, הרי שהמתחרה הקטן יותר – בקהילה, עשה, כמו פעמים רבות בעבר, בית ספר למתחרה משפחה. עם כ-150 עמודים בלבד במגזין, אבל שני מוספי – תחת הכותרת ‘אנשי האתמול’ (של יעקב ריבלין), ו’חברים לספל – אנשים ודעות חוזרים למקום בו נפגשו לראשונה’, הוא פשוט הצליח לרתק את הקורא.

כמו במשפחה, גם בקהילה הציג כתבה על חצר ויז’ניץ, שוחח עם חסידים והציג את תמונת האדמו”ר במרכז, כאילו עמו שוחחו.

 אהבתי לקרוא כל מילה בנוסף הנושא הקטן (רק 32 עמודים), פרי עטו של יעקב ריבלין. כל מילה – פנינה.

ריבלין מעלה על נס את כל אנשי העבר בפוליטיקה החרדית, תוך שהוא מקדיש לכל אחד מהם כמה מילים. בהחלט לא עוד כתבת ויקיפדיה מועתקת, כי אם מתוך היכרותו של ריבלין את הנפשות הפועלות ואת ההיסטוריה שלהם.

קחו, למשל, את עו”ד יצחק גאגולה, שהודח מש”ס יחד עם עוד חמישה מחבריו בתקופת כהונתו של אלי ישי כיו”ר, משום שנחשדו כמקורבים מדי ליו”ר הקודם אריה דרעי. “גם גאגולה לא החזיר את תעודת הכניסה שלו, פה ושם נראה הוא באירועי הבניין”, עובדה נכונה ביותר.

ועוד משהו, למרות שנכתב רק ברמז: גאגולה לא ממש רואה עין בעין את התנהלות סיעת ש”ס דהיום. “ככלל, הוא לא מרוצה מהעולם הפוליטי החרדי של היום”, כותב ריבלין. “לצערי מורגש חסר גדול בתחום הערכי”, אומר גאגולה.

את אריאל אטיאס הוא מכנה ‘הנסיך’, ומספק הסבר קצר וגם קולע לעזיבתו את הפוליטיקה. “הסתלקותו של מרן הגר”ע יוסף בחורף תשע”ד הביאה את אטיאס למסקנה כי הגיע הזמן לסיים את הפרק הפוליטי בחייו. בלי הגיבוי של מרן הגר”ע יוסף ובלי תמיכת השטח, שמעולם לא היה איתו, לא היה לו מעמד מול דרעי, שאינו נוהג לשתף אחרים בהחלטותיו. ל

“שרת אותו כנושא כלים, לא הייתה לו כל כוונה. בקיץ תשע”ד הוא הודיע במפתיע על פרישה מהחיים הפוליטיים, בהחלטה נכונה זו הוא גם חסך מעצמו את הבזיון של התרסקות ש”ס לשבעה מנדטים בחורף תשע”ה. ואולי גם בזיון אחר”.

התיאור הכי מדויק על עזיבתו של אטיאס את הפוליטיקה. כעת לא נותר אלא לנסות ולפרש לממ מתכוון ריבלין במילים “ואולי גם בזיון אחר”. לפרסומו של העיתונאי עמית סגל על חקירה משטרתית? לעזיבת נחמניאל סבן את מועצת ש”ס בירושלים, עזיבה שעוד ידובר בה רבות ו’נכבדות’?

לריבלין, פתרונים.