אלה ימים מוזרים. התקשורת היא שוב ושוב הנושא המרכזי שבו עוסקת התקשורת. סאגת ‘התאגיד’ חושפת דברים מביכים למדי על ההנהגה הימנית והדתית.
זה הרי הציבור שמתלונן על התקשורת יותר מכל, ולעיתים רבות בצדק. אבל אולי כעת מתברר שאין לו שום הצעה אלטרנטיבית. שהסחרור סביב ראש הממשלה ורעייתו בלבל את כולם. כבר שנים גורמים לנו לחשוב שהטיפול ביושבי רחוב בלפור הוא הסוגיה המרכזית. אתה בעדם או נגדם – זו השאלה. אבל רגע, חוץ מהיחס אל ביבי ושרה, מה זה בעצם אומר “תקשורת ימנית” או “תקשורת דתית”?
זוהי הרי ממשלת ימין, דתיים, חרדים, כחלון וליברמן. ראש הממשלה הוא שר התקשורת. התקשורת במתכונתה הנוכחית בעייתית בעיניו? אדרבה, אז איזו תקשורת הוא היה רוצה לראות? יש הרי כל כך הרבה מה לשפר במרקם הריאליטי, התרבות, הבידור, הטמטום, הפרסומות והרדידות הצהובה.
אבל צריך לבחור: או שמשנים את התמונה הגדולה או שהולכים על מפלגתיות קטנה. או שמציגים אידיאולוגיה ומשנה סדורה או שמחלקים ג’ובים לחברי מרכז.
זה יישמע תלוש על רקע הדיונים של הימים האחרונים, אבל בעיניי, מדינה יהודית־דמוקרטית אמורה להיות אור לגויים גם בתחום התקשורת. אלפיים שנה לא היינו בבית. עכשיו, עם שובנו לכאן, יש לנו צ’אנס לעצב תקשורת ישראלית ויהודית. לא כמו אמריקה, וגם לא כמו איראן. כמונו. משום מה לא נראה לי שזה מה שמעניין את דוד ביטן כרגע.
ואם מבוכות השבוע לא הספיקו, הנה טעימה מהצפוי בשבוע הבא. ביום ראשון תעלה בוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק שדורשת ייצוג שוויוני למזרחים במועצת התאגיד. מחצית מהם צריכים להיות “בני עדות המזרח”, נכתב בהצעה שעליה חתומים עשרה ח”כים.
אם זה היה נומרוס קלאוזוס בחו”ל, כבר היינו מוחים. אתם רציניים, חברי כנסת נכבדים? חוק שקובע כמה מזרחים יכהנו במועצה? איך יספרו? מה יקרה לאנשים שהם חצי־חצי? שהם דור שביעי בארץ? ושוב, אחרי כל הטררם, מה התכלית? מה המשמעות של כל הספירה הזו? מה עם התוכן עצמו? האם יש משמעות לתוצר שמגיע למסך, למסר, לערכים, או שאנחנו רק סופרים כיפות, עדות ואינטרסים?
יש לי חשש שמשפט ‘חתונת השנאה’ עלול להפוך ל’משפט אלאור אזריה 2′. שוב נראה לנגד עינינו יציאה מוחלטת מפרופורציה.
צריך ממש לקוות שהפרקליטות תהיה גם חכמה ולא רק צודקת, ובינתיים זה לא נראה כך. כרגע היא משחקת לידיהם של קיצונים חובבי תקשורת, ובקרוב יתחיל כאן מצעד ארוך ומגוחך של מסכת תביעה והגנה. הרי אחרי העדויות הצפויות של הזמר ששר בחתונה ושל הסבא של דוואבשה, אין סיבה שלא נראה גם חקירה נגדית של כל מלצר.
האירועון המכוער הזה עוד יהפוך חלילה לכותרת הראשית שתלווה אותנו חודשים ארוכים.
קרן פלס הפסיקה להופיע בשבת, והחליטה גם לכבות את הסלולרי ביום השביעי. זה אחד הדברים הטבעיים והשפויים שאדם יכול לעשות בשנת 2016 .
אז למה היא צריכה להתנצל כל כך הרבה?
“לא, אני לא מתחזקת”, היא פתחה את טורה בשבוע שעבר. “אפשר לחזור לנשום”. בהמשך היא לא הפסיקה להתרפק באהבה על שלוות השבת, אבל במקביל להסביר כמה היא רחוקה מכל הדוסים המעצבנים, הפנאטיים והכופים. שוב ושוב הרגיעה שהיא לא מתנחלת ולא חרדית ולא חשוכה ושהכל בסדר.
זה אחד הטקסטים השמחים והעצובים שקראתי. ממש לא בגללה, אלא בגללנו. בגלל מעמדה של היהדות בישראל, ושל השבת בפרט.
הצלחנו לקחת את המתנה הנפלאה שקיבלנו ולהפוך אותה לסיבה למלחמה. פרשת השבוע, פרשת ‘בראשית’, מספרת על בריאת העולם. הכל נברא בפרשה הזו – הים והיבשה, השמיים והמים, הכוכבים והחיות, וגם האדם. אבל בסוף התיאור של הקוסמוס כולו, נברא הדבר האחרון – הקדושה והמנוחה.
היום השביעי לא מוצג כמשהו חיצוני, כהוראה או כחוק, אלא פשוט כחלק מההרמוניה של היקום: “ויכולו השמיים והארץ וכל צבאם”, נאמר בפרשה, “ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה. ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות”.
כשאתה קורא את הפרקים הראשונים של ספר בראשית אתה מבין שלהכחיש את חשיבות השבת זה כמו להכחיש את קיומם של הדגים או הציפורים בעולם.
זה כל כך ברור שכמו שיש עבודה, יש מנוחה. כמו שיש חול, יש קודש. שבסוף כל שבוע עמוס ואחרי שישה ימי עשייה, אנחנו נחים, גם פיזית וגם נפשית.
פרשת ‘בראשית’ ממש קוראת לנו להחזיר את יום השבת להיות חלק מובן מאליו בחיינו, בלי שזה ידרוש הסברים או אומץ מיוחד. שבת שלום, קרן.
הסטטוס היהודי:
“בכל פעם שאני מוריד את ספר בראשית ממדף הספרים איני יכול להפסיק לקרוא בו. לפעמים אני מדמיין שבעודי ישן, סופר סת”ם נסתר נכנס לביתי ומוסיף פרשיות חדשות אל הספר המופלא הזה” (יצחק בשביס־זינגר)
• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’