מי חרש את השדה כשחצקל ישב בכלא

מושק’ה היה איכר פשוט.

לא שלא היה לו, למשה, עוד תארים מלבד מקצועו ועיסוקו. היו שכינהו ‘משה היהודי’ היו שפרגנו ‘משה הגבוה’ ויש שקראוהו דווקא ‘משה הגיבן’.

אבל על דבר אחד לא ההין איש לחלוק: למשה היו שתי ידיים חזקות. מאד חזקות.

ילדי העיירה היו משתמטים הימנו תדיר, ולא משום ריח הפרות וגלליהן שדבק בו. שתי אצבעותיו שהיו נצמדות ללחיי הילדים בחיבה, הם אלו שבידלו את הנושא והנשוא איש מרעהו. צביטתו הלופתת היוותה סיבה של ממש לשבוע היעדרות מהלימודים. ולא שלא חפצו בכך הילדים, אלא שעם כל התענוג שבדבר, המקנה ימי בטלה חופשיים ללא גערה, עדיין היה הכאב קשה מנשוא.

בן יחיד היה לו וחצק’ל שמו. כאביו כן הוא, גיבור כארי. ולא זו בלבד, אלא שכוח הבן גדול היה משל האב, ומה שחוו ‘ילדי’ העיירה ממשה האב היו חווים ‘אנשי’ העיירה מחצק’ל הבן.

רע מעללים היה, ידו בכל ויד כל בו. אין קטטה שבה לא היה מעורב, וכמובן יוצא כשידו על העליונה. לתפילות היה מגיע תדיר כשעל בגדיו כתמי מריבה וגרירה, ועל פניו ארשת ניצחון.

אט-אט שכלל הנער את שיטותיו ואת מעלליו. פעלולים המתאימים ל’שטיבל’ השכונתי, לא בהכרח עושים רושם של ממש ברחובות העיר ואצל נערי הגויים. וכך היה מוצא את עצמו חצק’ל מבלה מבוקר עד ליל, ברחובות העיירה, מזיק ומלסטם עם חבריו הפוחזים.

חלפו ימים עברו שנים. גם גיבורים נעשים רפים. כוחו של מושק’ה האב מדרדר אט-אט, ומטעי תפוחי האדמה לא התחשבו בכוחו הדליל. משכך נמשה בנו האלים, היישר מהרחוב אל עבודות הבית והחצר, ותפקידו מעתה היה נחוץ וחשוב לפרנסת הבית.

הגדולה שבמשימותיו הייתה עת הגיע זמן החריש, אז היה חצק’ל מטה את כל כוחותיו לדבר אחד ויחיד, להפוך את האדמה על פניה הפוך וחזור, עד שתהא ראויה שוב לזריעת תפוחי האדמה, הנחוצים כל כך לפיותיהם של אנשי העיירה ולפרנסת אביו ואמו.

מבטיו אסירי התודה של אביו הקשיש המתמקדים בבנו בהערצה, הם אלו שנתנו לנער את הכוח לעבודת כפיים קשה זו שנה אחר שנה.

והנה, ענן שחור מעיב על המשפחה המפוארת. שוטרי חרש חמורי סבר התדפקו על דלתם, ונטלו יחד עמם את חצק’ל, בחשד כי ידיו הארוכות והחסונות היו מעורבות בפשע חמור של שדידת יהלומים ששווים מוערך באלפי רובלים.

לא שלא היה בסיס אמיתי לחשדות אלו, אלא שעדיין העיב הדבר על אמו, ויותר מכך על מושק’ה שלא ידע כיצד יהפוך מעתה בנו את האדמה היבשה, כשהוא אזוק מאחורי סורג ובריח.

חלפו ימים ושבועות, ועייני בני העיר נשואות כולם אל שדה התפודים, תוהים כיצד יצליח משק’ה דליל העצמות, לחרוש ולזרוע, ולהנפיק לבני העיירה תפוחי אדמה לרוב.

יושב חצק’ל מאחורי סורג ובריח, מבכה את עברו ואת מצבו הנוכחי, וליבו תדיר במחשבות לקראת עונת החריש. מה יהיה עם אביו הוא תמה.

יושב לו משה על שרפרף עץ רעוע, ובליבו תוגה. לא על מצבו העגום של בנו הוא אבל, ולא על עתידו. תפוחי האדמה מעסיקים את מוחו.

מה יהיה בעידן החריש?

ובתוגתו יושב האב וכותב: “בני יקירי, איני כועס ואיני מאוכזב. כזה אתה. בן סורר היית וכנראה לעד כך תישאר. אלא שעפר האדמה לא מתחשב בי ובמצבי. ואת האדמה צריך להפוך. זהו אינו תפקידי. אלא תפקידך. כעת עשה את המוטל עליך. בהצלחה. אבא.”

ובתוך תאו, קורא הילד את המכתב. מביט בטביעות אצבעותיהם הגסות של אנשי הצנזורה, שנראה כי בילו שעות על גביו למצוא רמז קלוש של הברחה. ובליבו נוצץ רעיון.

“אבא יקר” משיב חצק’ל במכתב משלו. “אל תיגע ואל תהפוך. אנא, השאר את האדמה כמות שהיא. את כל היהלומים שם הטמנתי. אבא בבקשה לא להפוך”.

והאב האומלל קורא ולא מאמין.

“הילד גנב”, הוא צווח לחלל הבית וממרר בבכי.

ואכן, דקות מועטות עוברות, ועשרה שוטרים גברתניים פורצים לבית במוטות ובמקושים, נחפזים לחצר והופכים כל רגב אדמה. את היהלומים הם מחפשים.

הם יוצאים מהבית במבט זועם ובידיים ריקות.

והאב ההמום כבר אוחז בידו מכתב חדש מהבן הסורר: “אבא, האדמה הפוכה למענך ומחכה לעבודה. באהבה רבה. חצק’ל”.

•

“בכוח התורה, להפוך אויב לאוהב, ומכה וחבורה לטפיחת אהבים” – הגרי”ע עוז לתורה.

• מנחם מן הוא סופר ופובליציסט חרדי: [email protected]