דייני בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע נדרשו ללמוד ולהעמיק בענייני אנורקסיה, בולמיה, נברוזה ושאר הפרעות האכילה, השמנת והרזיית יתר – והשלכתם על גירושין ודמי כתובה.
שני בני זוג אקדמאים מדרום הארץ נישאו לפני כעשר שנים ולהם בן משותף. הנישואין עלו על שרטון, והצדדים האשימו זה את זה בשורה של האשמות.
בהנחיית הדיינים השניים התגרשו בהסכמה והוחלט כי כל ענייני הרכוש והכתובה יידונו לאחר הגט.
כאשר האישה הגישה תביעה לדמי הכתובה עליהן התחייב האיש, טען בא כוח הבעל כי האישה הפסידה את זכאותה לכתובה משום שהיא חולה במחלת נפש – אנורקסיה ונברוזה.
לדבריו, היא הייתה חולה במחלה זו עוד לפני הנישואין, הגבר לא ידע על כך ולכן על פי ההלכה היו הנישואין “מקח טעות” והיא מפסידה את כתובתה.
הדיינים הרב אליעזר איגרא, הרב אהרון דרשביץ והרב משה בצרי למדו את הנושא. בחוות דעת רפואית שקיבלו נכתב: “אנורקסיה היא הפרעת אכילה מסוכנת הגורמת לאובדן משקל משמעותי ובמקרים קיצוניים אף למוות. מאז 1967 האנורקסיה מוגדרת כמחלת נפש מסוכנת העלולה להיות קטלנית. האנורקסיה מאופיינת באיבוד משקל קיצוני עם תופעת לוואי מסוכנות”.
הדיינים קבעו כי על פי חוות הדעת הרפואית אנורקסיה היא אכן עילה לטענת “מקח טעות” – אם האישה הייתה חולה לפני הנישואין והבעל לא ידע על כך, וזאת על פי השולחן ערוך ופוסקים נוספים שהתייחסו למחלות נפש ומומים אחרים.
אף על פי כן החליטו הדיינים לדחות את דרישת הבעל לפתור אותו מדמי הכתובה בשל האנורקסיה ולחייב אותו במלוא דמי הכתובה.
בפסק דינם כתבו הדיינים: “מעיון בהליך הראשון של פתיחת תיק הנישואין על ידי הבעל הוא האשים את האישה עוד לפני חמש שנים בהפרעות נפשיות ובכל זאת הסכים אחר כך לשלום בית וחי עמה ארבע שנים נוספות, ואף נולד להם ילד משותף.
“על פי ההלכה הוא ‘סבר וקיבל’, כלומר: הסכים להפרעה הנפשית”.
לצד האסמכתאות על עשרות פוסקים, ראשונים והאחרונים, ביססו הדיינים את פסק הדין על מה שמכונה “השולחן ערוך החמישי” – כלומר השכל הישר וההיגיון הבריא וכתבו: “במקרה שלנו סביר להניח שהבעל ידע עוד לפני הנישואין שהאישה חולה, וזאת מאחר ואחד הסימפטומים של המחלה הוא מראה האישה, שהייתה רזה באופן מיוחד יותר מנשים רגילות, ולא מסתבר כי דבר זה נעלם מעיניי הבעל – ובפרט שהצדדים חיו יחד כבעל ואישה עוד לפני הנישואין. לכן סביר שהבעל ידע על המחלה שנראתה לעיני כול, אבל הסכים ונתפייס”.