זיכרונות הילדות שלו היו מורכבים מפיסות של כאב.
הנה הוא ילד כבן שלוש, בוהה במבטו מבעד לזגוגית החלון. אביו ניצב ברחובה של עיירה, עסוק במריבה קולנית. מבעד לבליל מילותיהם שומע שימי את ההאשמות ההדדיות.
“רשע מרושע”, זעק היהודי לעבר אביו.
“אתה הוא זה שביקשת ממני הלוואה, אל תקרא לי רשע”, שאג אביו, אחר כך הניף את אגרופו והנחית מהלומה בפרצופו של האיש ההמום.
“ראובן זלצר הוא אדם אכזר”, היו האנשים לוחשים ומשתדלים שלא ישמע.
מבעד לזווית עינו יכול היה להבחין בפניה של אמו. הוא ידע כי היא מורגלת במחזות מעין אלו, והכיר את הסבל היומיומי העובר עליה. בעוד דקות אחדות יכנס אביו פנימה, אל הבית, ויפליא את מכותיו גם בהם. כילד, חש חסר ישע. הוא לא יכול היה לעזור לאמו, בדיוק כפי שלא יכול היה לעזור לעצמו. אביו שלט בהם ללא מיצרים, ועיסוקה היחיד של אמו היה להסתיר את מה שמתחולל בין הכתלים מעיניהן של השכנות הסקרניות.
שימי הכיר היטב את ביקורן בבית, שעות ספורות לאחר ששמעו את קולות הזעקה של אמו. “חייל’ה, את חשה בטוב?” הייתה מצקצקת בלשונה מירל, השכנה, שידעה כמעט הכול על המתחולל בעיירה הקטנה שלהם.
“הכול בסדר, מירל” – הייתה אמו עונה בקול חלוש.
ומירל הייתה מביטה בחבורה הקבועה שעל מצחה של אמא, נאנחת, ממלמלת משהו על “דאגה בלב איש ישיחנה”, ועוזבת את הבית בידיעה גמורה כי מכאן לא תצמח לה כל ידיעה רכילותית עסיסית.
•
אבא היה מלווה בריבית, כך הבין מבליל המשפטים ששמע. שוב ושוב נקשו יהודים נזעמים על דלת ביתם, מבקשים לפגוש את אביו בדחיפות. הוא הכיר כבר את סדר העניינים. בתחילה היו מגיעים אליו בארשת של תחנונים. אנשים שהסתבכו כלכלית ונאלצו להזדקק ל’חסדיו’. בהמשך היו באים אל ביתם בראשים מושפלים, משלשלים לידיו את הסכום החודשי.
הוא ידע שהם נקרעים, שקשה להם לעמוד בתשלומים. לא פעם שמע אותם מתחננים אל אמו, מנסים לבקשה לשכנע אותו לדחות תשלום כזה או אחר. היא נהגה לדבר אליהם ברוך, להרגיע, לעודד, אבל מי כמוהו ידע שאין לאל ידה לעשות מאומה עבורם.
אילו רק פתחה פיה ודיברה עם אביו, היה גורלה באותו יום מר ונמהר.
על משכבו בלילות היה שומע את אביו משוחח בלחישה עם טיפוסים מפוקפקים, מתכנן איתם את היעד הבא עליו יתנפלו ויאיימו. ‘הוא יביא לי את הכסף, בטוב או ברע’, הייתה סיסמתו הקבועה של אבא. והוא נהג לסנן אותה ברשעות מפיו.
בבית הכנסת של העיירה מונה זה מכבר לגבאי. חברים היו מספרים לו כי השיג את המשרה בכוח הזרוע, והוא, שלא ככל ילד אחר, אפילו לא טרח לתקן אותם או להגן על שמו הטוב של אביו. מי כמוהו ידע כי האמת הרבה יותר מרה מכפי שהם משערים.
כאשר רבו עמו הילדים, היו תמיד מסננים את שמו של אביו, בטון שיש בו הרבה בוז. כך היו שומעים מהוריהם, וכך העבירו הלאה את המידע שבידיהם. ‘אבא שלך רשע’, ‘אבא שלך אכזר’, ‘אפילו רב העיר פוחד ממנו’, ועוד אי אלו פנינים מבית מדרשם של ילדים קטנים, שאינם מרחמים על רגשות זולתם ומוכנים לדרוך על יבלתו במגפיים מסומרות.
בליבו פנימה לא כעס עליהם. אילו רק יכול היה, היה מוסיף משפטים על משפטיהם. הוא ידע כי אביו אדם רע מעללים, ידע כי אמו אומללה מן הרגע בו נישאה לו, וחלם על הרגע בו יוכל לעזוב את הבית בדרך אל ישיבה כלשהי בעיר הגדולה.
זיכרון הילדות העז ביותר שלו מורכב היה מתחושת חוסר אונים הממלאת את ימיו ולילותיו, שולטת בו ללא מיצרים. הוא היה בוכה במשך שעות, מרטיב את הכר שלו בדמעות רותחות, חש כי הוא הולך ומאבד כל תקווה לימים טובים יותר.
•
מעולם לא זכה ליחס כלשהו מצד אביו. כאשר היה נוטל איתו עמו לתפילות השבת, ידע שימי כי מלבד הליכתם יחד, לא יהיה ביניהם כל קשר בבית הכנסת עצמו. מהרגע בו דרכו על מפתן החדר היה אביו עסוק בתככים התמידיים שלו. הוא היה זה שהחליט את מי להעלות לתורה וממי להתעלם, ותמיד היו מורכבים שיקוליו משיקולים צדדיים של קשרי עסקים והחזרי כספים.
שימי שנא לראות את הפחד שאחז במתפללים למראה דמותו התמירה של אביו. אפילו רב העיירה, יהודי תלמיד חכם וירא שמים, נהג להתבטל בפניו. הוא היה אדם עדין ונכנע, ולא חפץ במריבות כלשהן. למשמע פקודה מפי אביו, היו הכול עומדים דום.
רק שבוע אחד בשנה זכה לאבא כמו שאר הילדים. בהתקרב חג הסוכות היה אביו מרחיק אל העיר הגדולה בכדי לרכוש עבורו ועבור בנו את הסט המהודר ביותר של ארבע המינים. על הסט הזה הייתה תפארתו מתחילת השנה ועד סופה, והוא מילא אותו בתחושת גאווה מוזרה, שאת פשרה לא הבין שימי מעולם.
היה זה הניצוץ היחידי של קדושה, שעוד אחז באביו, ושימי נאלץ לשתף פעולה עם ההצגה הגדולה של החג.
אבא היה נכנס עמו לבית הכנסת, שניהם אוחזים בידיהם את הסטים היקרים שלהם. המתפללים כבר ידעו מה עליהם לעשות. לשבח, להתפעל ולצאת מגדרם מרוב השתוממות למראה ה’סט הטוב ביותר בעולם כולו’. הם התקבצו אל מקום מושבו של אביו מכל הספסלים, שבים ומביעים את ‘דעתם’ על ההשקעה הכספית העצומה אותה נוהג ‘הרב זלצר’ להשקיע מידי שנה בשנה. על התואר ‘הרב’ אוי להם אילו דילגו.
ככל שגדל, כך הבין יותר ויותר עד כמה נוראה היתה החנופה הדביקה שמקורה בפחד מוות מאביו. הוא אהב את ארבעת המינים שלו בכל ליבו, אך שנא את האופן שבו בחר אביו לקיים את מצות החג.
•
ניצולי שואה רבים עמם נפגש במשך השנים אוהבים לתאר את שנות ילדותם כדבר היפה ביותר שקרה להם. הם היו מספרים על בית חם ואוהב, על משחקים עם החברים, על העיירה ועל ההווי שבה, והוא היה יושב ומאזין להם בדומיה, מסרב לספר על עברו.
רבקה, רעייתו, כבר ידעה. שמעון מעולם לא הסכים לספר על מה שעבר עליו. רק הוא, בינו לבין עצמו, ידע את הסיבה. זה לא בגלל מה שעבר במחנות, זה בגלל שהגיע לשם אחרי ילדות כה קשה. הוא קינא באלו שהיה להם מה לזכור, ולו לא היה דבר. הוא אהב את אמו אהבת נפש, אבל כל שהצליח לזכור ממנה היה את סבלה ואת צערה הממושך.
בתקופה בה החלו הצרות להגיע בצרורות היה אביו נעדר מהבית במשך שעות ארוכות. אנשים התלחשו על כי הוא משתף פעולה עם הגרמנים, אמרו כי הוא מסגיר באופן אישי את כל אותם אלו שלא סבל אותם, אבל הוא, שימי, לא הקשיב להם. כל כולו היה טרוד במאבק היומיומי להביא הביתה אוכל. אמו הלכה ונחלשה, והדאגה לה מלאה את כל ישותו.
הזיכרונות נהגו לאפוף אותו כבמעטה סמיך, מאיימים לחנוק את נשימתו. הנה הם עומדים בפתח מחנה אושוויץ, אבא מסנן משפטים של ייאוש, מנסה לספר לעומדים סביבו מה צפוי להם. ‘שמעתי את זה מפי הגרמנים בעצמם’, היה אומר, ומבטו אחוז טירוף. הנה הוא, ראובן הגבאי הנכבד והעשיר, עומד כאן, יחד עם כל דלת העם ועם צרור מטלטליו הדל, חשוף לגורל דומה לשלהם.
שימי לא יכול היה להביט בו יתר על המידה. כל ראשו היה נתון לאמו, ומצבה הלך והורע. גופה נחלש, תוצאה של ימים ללא מזון מספק, אולי גם תוצאה של חיים אומללים עמם התקשה גופה להתמודד. מהרגע בו הורה לה ד”ר מנגלה לפנות אל הטור השמאלי, ידע כי דבר בחייו לא יוכל עוד להיות שמח. אמו הייתה הדבר היחיד הטוב שהיה לו בעולמו. מכאן ואילך הלכה והשתלטה עליו אדישות מקפיאה, שאיימה להפילו אל אי של חוסר שפיות.
מן הצד יכול היה להבחין בידו של מנגלה, כשהיא מושטת שמאלה ומפנה לשם גם את אביו. ואז העטה אבא על פניו את המבט הרע שלו, המבט שהיה שמור עמו ליהודים אותם שנא בכל ליבו. קצין נאצי שעמד מן הצד הביט בו, והכריז ‘אנחנו צריכים אותו’. ושלח אותו ימינה.
מעין ערפול חושים השתלט על שימי בחודשים שחלפו מאז. זקן פולני סיפר לו על מה שקרה לכל מי שצעד שמאלה, ובימים הבאים היטלטל מוחו בין דיכאון לצער עמוק. קשה לו לזכור את קורות הימים ההם, גופו כמו לא חש בקושי. הזיכרונות היחידים שנותרו עמו למשמרת היו קשורים בקשר כזה או אחר לאביו.
במחנה התגלה אביו בשיא אכזריותו. עד מהרה כינו אותו הנאצים בתואר ‘הקאפו המצטיין’. הוא היה מתעלל ביהודי המחנה טוב יותר מכל גרמני אחר. במו עיניו ראה אותו שימי באחד מהימים תולש בחוזקה אוזנו של אחד מהפועלים המסכנים. במשך ימים דיממה האוזן, ומעולם לא חזר אליה חוש השמיעה.
מן הצד היה רואה איך נהנה אביו מתנאים משופרים, דורך על גופות בדרך אל חיים טובים יותר במחנה. אביו היה משפיל, פוגע גופנית באסירים, יורד לחייהם, ובתמורה זכה לבגדים נקיים, לבלוק משל עצמו ולהפרדה מלאה בין התנאים של כלל האסירים לבין התנאים שלו. בתוך תוכו זעק שימי, חש מתוסכל, לא יכול היה לשאת את ההשפלה. הוא התבייש בכך שמדובר באביו, ועשה מאמצים נואשים כדי להסתיר זאת מחבריו האומללים.
פעם, כאשר דרך אביו בנעליו על גופתו של יהודי שהתקשה להפיק את כמות העבודה הנדרשת, לא יכול היה להתאפק. ‘למה?’ – זעק אליו. אבא הביט בו במבט מקפיא וצונן, אחר כך, בטון מאיים, אמר לו: ‘אם תמשיך לשאול שאלות, אדאג לשלוח אותך למקום אליו נשלחה אמך’.
ביום ההוא גמלה בליבו של שימי ההחלטה לנתק כל קשר עם אביו.
•
במשך שנים היו הסיוטים חלק בלתי נפרד מחייו החדשים.
בעת השחרור מהמחנה היה מצבו הבריאותי כה קשה, עד שאיש לא נתן את הדעת על מצבו הנפשי. הוא נהג לשתוק במשך שעות, ולא התעניין בנעשה סביבו.
יעקב, יהודי כבן 30, אשר שהה יחד עמו עוד במחנה ההשמדה, דאג לו כאילו היה בנו. ‘הפנים האלו עוד יהיו שמחות’, נהג לומר לו שוב ושוב, כשהוא מביט בעיניו הכבויות. שמעון היה הולך אחריו כמו צל, תלוי בו כמו ילד קטן. בחור כבן 17 היה אז, אבל גופו הכחוש ותנועותיו שיוו לו מראה ילדותי.
כאשר היה יעקב יוצא למסעות החיפושים שלו אחר רעייתו שאבדה לו במלחמה, היה שמעון נשרך אחריו באופן אוטומטי, מעולם לא גילה התעניינות כלשהו בהצלחת החיפושים. פעם שאל אותו יעקב האם אין לו מישהו לחפש אותו, ובתשובה התחפר שמעון בשתיקה רועמת. לא היה איש בעולם אותו רצה לחפש. הוא לא היה מסוגל לזה.
ביום בו מצא יעקב את חנה, רעייתו, שניצלה אף היא מהמחנות, לא היה קץ להתרגשותו. אבל שמעון עמד מן הצד, הביט באדישות בנעשה סביבו, ואפילו לא טרח לברך את רעהו. הוא המשיך להיצמד אל בני הזוג, כאילו היה בנם, אולם כל קשר רגשי לא נוצר ביניהם. השתיקה תלתה תמיד בחלל, מעיבה על כל ניסיון התקרבות מצד בני הזוג.
יחד עשו את דרכם על האוניה המפליגה ארצה. יחד מצאו לעצמם בית ישן בחיפה הערבית. היו אלו שני חדרונים עלובים למראה, אולם עבור מי שדרגשים צרים היו מקום משכבם בלילות, וקולות של נאצים היו מעירים אותם בבקרים, היה מקום המגורים החדש על אדמת הארץ גן עדן של ממש.
•
אם יעקב וחנה היו אלו ששימשו עבורו כהורים וכתומכים, היה זה רב השכונה, הרב בערל הופמן שהיווה עבורו את המשענת הרוחנית. ככל שהלך הקשר שביניהם והתעצם, כך החלה שכבת האטימות להתקלף מעל ליבו של שמעון, והשינוי שחל בו החל לתת את אותותיו. הוא היה מבלה את רוב שעות היום בבית הכנסת השכונתי, מאזין בשקיקה לשיעורי התורה ולומד בחברותא עם הרב.
אולם בכל הנוגע לעברו, לא הסכים להיפתח. מעולם לא סיפר על כך לאיש. הכול ידעו כי הוא ממעט לדבר, אף ידעו על רגעי העצב האופפים אותו מעת לעת. הם גם הכירו את נקודת השיא של צערו. היה זה בהגיע חג הסוכות. שמעון היה נכנס אל בית הכנסת, נושא בידו את ארבעת המינים, מתיישב בכבדות על כיסאו, ופורץ בבכי.
בשנה הראשונה ניסה הרב הופמן לדבר על ליבו. “חג היום, אסור לבכות”, הפציר בו. אולם נראה כי שמעון התקשה לשלוט בדמעותיו. הוא התאמץ, השתדל, אולם לא תמיד הצליח לעצור את הנהר אשר ניגר.
“כבוד הרב. בכל ימות השנה עושה אני מאמץ עילאי לשמוח. ללמד את עצמי לשמוח. בסוכות, זה הרבה יותר קשה”, אמר.
אין כמו הזמן לרפא את הפצעים, אומרים.
ואכן כך. מספר שנים לאחר שהגיע אל חיפה השתדך עם זלטה, בת למשפחה ירושלמית בת דורות. כמי שלא עברה חיים קשים כשלו, הצליחה זלטה אט אט להכניס אור לחייו. כאשר הגיעו לאחר מספר שנים לגור בבני ברק, לא יכול היה איש מדיירי הרחוב בו גרו לתאר לעצמו כי הדייר החדש, היהודי הדור הפנים, היה רק לפני מספר שנים שקוע בענן אפל וסמיך של יגון.
עם השנים נולדו גם הילדים, וביתם של שמעון וזלטה הפך לבית מלא שמחה, צחוק ואושר.
•
פעייתה של התינוקת היה הקול הראשון אותו קלט כאשר נכנס אל החדר. הוא היה כה נרגש, עד כי ידיו רעדו. מי היה מאמין כי הוא, יעקב פרידמן, יזכה לאחוז בידיו את ילדתו הפעוטה. בלילות הקשים, כשהיה שכוב על הדרגש ומביט בצלקות האדומות אותן הותיר המגלב על גופו, לא יכול היה להעלות בדמיונו עתיד טוב יותר.
לא פעם ניסה להכריח את מוחו לחשוב טוב, שכן אדם אופטימי היה מיסודו. אבל שם, בין חיות האדם, היה זה כמעט בלתי אפשרי. העבודה הקשה סחטה את כל כוחותיו. הרעב עינה אותו בכל יום מחדש. והיו ההצלפות האכזריות של הקאפו היהודי, הצלפות שמלבד הכאב אותו גרמו לאסירים צלפו גם בנשמתם. הוא היה אחד משלהם, והשאלה ‘איך הוא מסוגל?’ לא הפסיקה לחתוך בליבם.
יהודי גבה קומה נכנס פנימה אל החדר, וניגש אל המיטה הסמוכה. “מזל טוב פייגי”, שמע אותו יעקב אומר לאשתו.
הערפל כיסה אותו כמו ענן. משהו בדמותו של היהודי הניצב מולו ריתק אותו אליו והלם בנשמתו. הקול המוכר. ההליכה השחצנית.
“ראובן”, נישאה זעקה גדולה ומרה, מקפיצה אל החדר את האחיות התורניות. “ראובן”, שב ושאג, מצביע לעבר האיש העומד מולו.
ואז, במפתיע, זינק ראובן מכיסאו, כמו קלט מה קורה. תוך שניות אחדות כבר לא היה בחדר, ורק קולות ריצתו הדהדו מבעד לקיר המפריד בין החדר לבין המסדרון הארוך.
פניה של פייגי, רעייתו, היו לבנים כסיד. היא התקשתה להבין מה קורה.
יעקב הביט באשתו, אחר כך נשא עיניו אל התינוקת שלו, ובכי עז פרץ מגרונו. בדקות הבאות גולל את סיפורו הכאוב, סיפורם של יהודי המחנה. לא היה לו כל ספק. האיש אותו זיהה כראובן היה הקאפו האכזר. “אני מוכן להעיד על זה בפני כל בית משפט”, מלמל כשכל גופו רוטט מבכי.
רק כאשר הבחין בדמעות שפרצו מעיניה של פייגי, היולדת הטריה, הבין עד כמה טעה. לא היה עליו לחשוף את סודו של ראובן בפני רעייתו. היה בהן, בדמעותיה, הרבה מן הכעס, אולי גם מן המשטמה. הוא הביט בתינוק אשר בזרועותיה, ולא יכול היה שלא להצטער בצערו.
•
בלילות, כשאיש לא חש בכך, היו אופפים את שמעון המחשבות. היו אלו זיכרונות הילדות הקשים שלו שהתערבו כקוקטייל מריר עם הצער על מותה הטראגי של אמו. על אביו התקשה לחשוב, כמו לא אבה להקצות לו כל מקום בין תאי מוחו. אבא היה עבורו משהו שלא מהרהרים בו.
אפילו זלטה התקשתה להבין מה עומד מאחורי החלטתו להתנדב בבית האבות שבראש העין. הוא היה נוסע לשם בימות החול, מרחק נסיעה של שני אוטובוסים, ומששב הביתה לא פסק מלספר איך טיפל בקשישים והביא מעט שמחה לליבם. למען האמת, גם לו עצמו היה קשה להסביר על מה ולמה החליט לעשות זאת. האם היו אלו ייסורי מצפון סמויים על כך שנטש את אביו? הוא היה משוכנע שלא כך הוא הדבר. היחס היחיד אותו חש כלפי אביו מולידו היה כעס עצום. מעולם לא הצליח למצוא נקודת זכות כלשהי בה יכול היה להיתלות.
היו ביניהם קשישים במצבים שונים. עם חלקם היה יושב לשיעור בדף היומי, נהנה לראות איך הם מתמוגגים בהעלותם זיכרונות מהמידע שנאגר במוחם משנים טובות יותר. חלקם היה שואל שאלות טובות, אחרים היו משתטים, אולם לכולם היה מעניק את חיוכו הטוב, משתדל שירגישו בנוח.
והייתה גם המחלקה הסיעודית, שם היו הזקנים רתוקים למיטתם מבלי יכולת לזוז ממנה. המטפלים, עובדים זרים בדרך כלל, היו נוטלים אותם היישר אל כסא הגלגלים המוכן ליד מיטתם, מניעים אותם אל חדר האוכל ואחר כך מאכילים אותם בגסות. הוא לא אהב את הדרך שבה טיפלו בהם, אבל שמר על שתיקה. ביקורת, כך ידע, תוליך אותו החוצה. איש ממנהלי המקום לא יאהב התערבות כלשהי בעניינם.
בין המטפלים היו טובים יותר, וטובים פחות, היו קשישים סימפטיים שזכו ליחס מועדף, והיו כאלו שעצם קיומם הכעיס את העובדים. “הוא מעצבן”, היה לא פעם שומע את אחת האחיות לוחשת לחברתה. הוא הקפיד לעשות עצמו כלא מבין, כאילו אינו מקשיב, אבל בסתר עקב אחר הנעשה.
היה קשיש אחד שעורר באופן מיוחד את רחמיו. מזה מספר שנים שהאיש אינו מדבר מילה וחצי מילה, כך סיפרה לו פעם אחת מהאחיות. “אין לו משפחה, איש אינו מגיע לבקרו”, הוסיפה. הנתון הזה, אגב, היה מילת מפתח שפירושה: “אפשר להתעלל בו ככל העולה על רוחך, שכן אין משפחה שתתלונן”.
דווקא משום כך נהג לפקוד את מיטתו של האיש, לעמוד לצידו ולהשתדל להראות נוכחות. בהדרגה החלו האחיות לקלוט כי יש מי שמתעניין בזקן הבודד.
“מה לך ולו?” – שאלה אותו פעם אחת מהאחיות.
“ידיד” – השיב לה במכוון. הוא קיווה כי היחס כלפי האיש הפך טוב יותר גם כאשר אינו נוכח במחלקה, אם כי לא היה בטוח בכך. מאחר והאיש לא דיבר, לא הייתה כל דרך שבעולם לדעת זאת.
•
מספר ימים לפני חג הסוכות ניגש אל מנהל בית האבות וביקש להתעניין איך חוגגים את החג במקום. הלה שרטט לו בקווים כלליים את התוכנית, סיפר על שמחות בית השואבה אותן הם חוגגים בליווי שירה ונגינה של מתנדבים, ועל קישוטי הסוכה הנתלים על הקירות.
“ומה עם ארבע מינים?” – שאל.
“אנחנו רוכשים סט אחד עבור כולם, מי שמסוגל נוטל ארבע מינים, כל השאר מתבוננים מן הצד” – נענה.
כך בדיוק תיאר לעצמו. הוא לא הופתע, ובכל זאת לא הבין למה הנתון הזה מציק לו. לא פעם נהג להתבונן בקשישים, לחשוב על עברם ולתאר לעצמו איך היה כל אחד מהם פעיל וחשוב. עתה לא נותר מהם אלא שבר כלי. לצווארו של כל אחד מהם תלוי הסינר, ואת האוכל האחיד המוגש לכולם מנחית אל הפה הפעור עובד זר.
דווקא הוא, שזיכרון חג הסוכות וארבעת המינים בער בנשמתו, יביא להם סט פרטי, החליט החלטה נחושה. כאשר פגש את יעקב במניין בבוקר המחרת, שיתף אותו בהחלטתו, ויעקב, שהכיר היטב את נבכי נשמתו של ‘הילד שלו’, תמך בו בכל לב.
הוא שלף מכיסו את ארנקו, הוציא ממנו כמה שטרות בנות 200 שקלים ואמר ‘קנה להם. בטח תקנה. זה חשוב מאד'”.
כבר ביום המחרת נקש שמעון בדלת ביתם של יעקב וחנה, מציג בפניהם את הארגז העמוס.
“אלך אתך ביחד”, הציע יעקב. “נשמח יחד עם הקשישים, נסייע להם ליטול את ארבעת המינים”.
•
השמחה הייתה גדולה. הם אחזו בארבעת המינים כמו ילדים קטנים, שגילו זה עתה את הממתק האהוב עליהם. מצלמות תקתקו ברקע, כמה עיתונאים אף הגיעו כדי לצלם את האירוע. לא היה מאושר משמעון. אפילו ‘הקשיש השותק’ שיתף פעולה. הצמיד את המינים אל חזהו, כמו מסרב להיפרד מהם. שמעון אף דימה לראות לחלוחית חשודה בעיניו.
ואז נשמעה הצעקה. הזעקה המתגלגלת, שנשמעה אז בבית החולים.
“קאפו”, “קאפו”, חזר יעקב על המילים בבעתה. הקשישים הביטו בו, אינם מבינים מה מתרחש לנגד עיניהם. מנהל בית החולים נראה מאוכזב למראה מסיבת החג שאווירתה נעכרה באופן בלתי צפוי.
ואז ניגשה אחת מהאחיות אל יעקב וביקשה לשוחח עמו. שמעון האזין לה בדומיה. “אנחנו יודעים”, אמרה לו. “אבל עזוב אותו. הוא מסכן, עבר מספיק”.
בדקות הבאות גוללה בפניו את סיפורו של האיש, מבקשת ממנו מלוא חופניים של הבנה למצבו. “מספר שנים לאחר שעלה ארצה זיהה אותו מישהו כקאפו לשעבר. היה זה בבית החולים, כאשר הגיע לבקר את אשתו לאחר לידת בנם. משטרת ישראל נכנסה מיד לפעולה, שהרי הוא לא היה הקאפו הראשון או היחיד שנתפס בארץ באותן שנים. על סמך החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם נשפט האיש לעונש מאסר של מחצית השנה בלבד, שכן לא היו בידי המשטרה די הוכחות לעינויים אותם גרם לאנשים. לא רבים היו ניצולי השואה שהגיעו להעיד במשפטים מן הסוג הזה, לאנשים היה קשה מאד להתמודד עם העלאת הזיכרונות.
“זמן קצר לאחר שנשלח אל הכלא נטשה אותו אשתו, נוטלת עמה את התינוק ובורחת לחוץ לארץ. מעולם לא פגש אותה או את הילד עד עצם היום הזה. כאשר השתחרר מהמאסר נודע לו על בריחתה של אשתו, והוא התרסק לגמרי. מאז, במשך שנים, היה מטופל נפשית ואך בקושי התמודד עם החיים.
“כאשר התבגר שלחו אותו עובדות הרווחה אל המוסד הזה. בשנים הראשונות נאלצנו להיאבק בהתקפות הזעם שלו. הוא היה שורט, מכה, שובר והורס. הקשישים שנאו אותו, הכול התרחקו ממנו, וכאשר היה נכנס אל חדר האוכל היו רבים מהם עוזבים את המקום, רק כדי שלא לאכול יחד איתו. הוא היה אדם קשה.
“באחד הימים הפסיק לדבר. כאילו לחץ מישהו על המתג, וניתק את חוש הדיבור שלו. אני מודה כי מאז נעשתה עבודתנו קלה יותר. שוב אינו מטריד איש ושוכב בשקט ובשלווה במיטתו”.
יעקב התבונן בה, מאזין בדומיה לדברים. האירועים צפו ועלו לנגד עיניו כאילו אירעו רק אתמול. הנה הוא רואה את עצמו במדי אסיר מפוספסים, שלד עצמות עם זוג עיניים בולטות מחוריהן. הנה הוא מתחנן בפני חבריו האסירים לבל ידברו עם בנו של הקאפו על אביו. “אל תראו לו כי אתם יודעים על הקשר ביניהם, הוא עושה מאמץ אדיר כדי להסתיר זאת”, היה מתחנן בפניהם. והוא הצליח במשימתו.
הנה הוא עומד על דוכן העדים, בבית המשפט, מעיד נגד ראובן זלצר ומספר לשופטים על מעשיו. מכל דיון שכזה היה יוצא מתוסכל. למרות הפרסומים השונים לא היה איש מלבדו שהסכים לבוא ולהעיד. והוא, בגרון ניחר, ניסה לעשות את הבלתי אפשרי ולעמוד בפרץ מול שקריו והכחשותיו של הנאשם. כאשר גזר השופט את העונש, מחצית השנה בלבד, יצא מהאולם בחמת זעם. מאז סירב להתעניין בפרשה, הנושא העיק על ליבו והוא התקשה לדבר עליו.
הנה הוא עומד היום הזה מול הנאשם, רואה מול עיניו את העונש אותו נתן לו אלוקי הצדק עוד בעולם הזה. ללא משפחה, גלמוד, אומלל ובודד יסיים הקאפו האכזר את חייו, כאן בין כתלי מושב הזקנים.
הוא התעורר ממחשבותיו והביט נכחו. רק אז קלט את מה שקורה בחדר. שמעון היה רכון על ברכיו, ממרר בבכי עז. איך לא הבחין בכך קודם לכן? איך נתן לעצמו להיות שקוע בעצמו?
•
מעולם לא הגיע שמעון עוד אל בית האבות, הוא לא היה מסוגל לכך. מספר חודשים לאחר הפגישה המצמררת התקשרה אליו אחות בית האבות וביקשה להודיע לו על פטירת ‘הקשיש’. הוא הכריח עצמו להתגבר על רגשותיו ולהשתתף בהלוויה.
בעודו צועד אחר מיטתו של אביו הבחין ביעקב. גם הוא בחר להגיע היום הזה ולתת לנפטר את הכבוד האחרון, שלא הגיע לו.
“יתגדל ויתקדש שמיא רבא”, נישא קולו של שמעון, מתערב בים הדמעות.
אחות בית האבות הביטה בו במבטי הערכה. לא בכל יום היא רואה מול עיניה מסירות שכזו ליהודי קשיש וגלמוד.
“אבא קיבל את עונשו בחיים”, פרץ לפתע בזעקה, מחבק את יעקב ופורץ בבכי עז. רק אז החלה לקלוט כי הסיפור מורכב יותר מאשר ידעה עד כה.
“אבא, אני סולח לך בכל ליבי”, קרא מול הקבר הפתוח. ולא הייתה עין, בקרב מעט המשתתפים במסע האחרון של ראובן, שנותרה יבשה.