היא נגשה אלי בצאת החג בעיניים נוצצות ובורקות. לא הבנתי איך בדיוק אפשר להבריק כך, אחרי שהבית עבר מהפכה, לאחר שהילדים והנכדים “עברו פה” בחג.
אבל סתיו הייתה איתנה בדעתה כשאמרה: “היה כל-כך מרגש להיות פה בחג. זה פשוט להיות במקום הנכון לי. כל כך מיוחד, איך שנראה פה החג”.
בעוד עיניי שלי משוטטות סביב וקולטת את הלגו מתחת לספות והמזנון, ועמוק במוחי עוברת המחשבה שמחר שוב סעודה ומחרתיים עוד חג, ועוד אנשים ונשים וחברות ומשפחה, ושוב סעודות, וחוזר חלילה… אני מבינה שסתיו ראתה אצלי משהו שבעיניי כבר מזמן מובן מאליו.
אני ממהרת להיעזר בעיניים שלה, להסתכל מחדש ולבחור לעבור את החג בשמחה.
בחג המסוים הזה – חג הסוכות – יש ציווי מפורש מהתורה לשמוח. פסח הוא חג של קושיות ויציאה ממצרים וגבולות; שבועות הוא חג של קבלת התורה גם אם ללא הפנמה של ממש; אך חג הסוכות הוא “זמן שמחתנו” כפי שהכתוב חוזר שלוש פעמים במפורש.
כל מצוות החג מסתכמת בישיבה בסוכה – ליהנות מהחיבוק האוהב של ה’, מצלו המסוכך עלינו (כי יצפנני בסוכו) ו… להיות בשמחה.
•
מבט חטוף בפיד ברשתות החברתיות מאפשר להבין ולו במעט למה ועל מה השמחה הזאת. לרגע נדמה לי שמישהו שם למעלה הכריז על תחרות הסוכה היפה בתבל. למלוא העין סוכות מקושטות ומדהימות, כל אחת בדרכה, מבפנים ומבחוץ.
ואולי הייתה זו הכרזה על תחרות המלבישה הטובה ביותר. שכן, לצד הסוכות, נגללות לפני תמונות מדהימות של אימהות שהלבישו את ילדיהן בטוב טעם.
רגע, ואולי הוכרזה תחרות המבשלת, העורכת, המגישה והאופה הטובה ביותר בעם ישראל.
אז נכון שבנות ישראל הצדקניות הגרות בפייסבוק ובאינסטוש עושות עבודה מושלמת, שמשנה לשנה תופסת תאוצה וגם נראות – ותודה לצוקי על האפשרות.
אך עדיין נותרת בעינה השאלה “למה?”
למה השמחה, למה דווקא בסוכה, ואיך לכל הרוחות עושים את זה מבפנים, בלי להיות תלויים בגורמים חיצונים. איך עלינו להיות שמחים, ממש שמחים, למרות הבלגן, העבודה הקשה, העומס, האירוחים, הבישולים, הניקיונות והקיטורים.
לפעמים קל יותר לראות זאת בעיניים זרות. בעיניהן של האורחות, אלו שאינן מורגלות בהווי החיים של שומרי התורה והמצוות.
אורחת ממוצא רוסי שרק לאחרונה גילתה שהיא יהודיה כשרה, עמדה בדמעות עם הלולב והאתרוג בידה וקירבה אותו אל ליבה; אורחת אחרת, גם היא יהודיה ואפילו מסורתית (אבא שלה היה רב באיראן), הודתה בפניי שזו הפעם הראשונה בחייה לנטילת לולב. מה שנקרא שהחיינו בריבוע…
אורחת אחרת ביררה אם אורחת ב”מצבה” מורשת ליטול את הלולב ועוד אחת פשוט סירבה…
•
לפני הכל חשוב להזכיר למה בכלל יוצאים לסוכה כשהבית מרוהט כל-כך יפה, ממוזג ונוח. הרי סוכות הוא החג היחיד עליו כתוב בתורה (ועלינו להבין את ההמצאה הזאת שמפרנסת את חברות הגנים והטיולים): “למען תדעו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים”.
צריך לדעת. וכן. גם להודיע! שאנחנו בעצמנו נזכור ואחרים סביבנו יזכרו שהקב”ה נשא אותנו ארבעים שנה במדבר כמו בתוך אקווריום, מוגנים ואהובים. שענני הכבוד טרחו מלפנינו ומאחורינו ועטפו/חיבקו אותנו במדבר.
אחרי מסע של שבוע ימים ב’מלכת המדבר’, והכנות של חודשיים לפני, לא צריך להסביר לי כמה לוגיסטיקה נדרשת עבור 600 אלף גברים ומספר דומה של נשים ופי ששה ילדים (הרי ילדו בשישיות שם במצרים), כדי לשאת אותם בהגנה מלאה ומופלאה.
•
אז אנחנו כבר שם בדיוק באמצע/סוף תשרי, ועדיין לא הבנו למה עלינו לשמוח מכל זה.
“ושמחת בחגך.. והיית אך שמח”, “ושמחתם לפני ה’ אלוהיכם שבעת ימים”. סוכות הוא החג היחיד בתורה שזוכה לשלושה ציוויים אודות השמחה.
יש פה עניין עמוק וחשוב.
אבל איך אפשר להיות מצווים על שמחה? הרי אי אפשר לצוות על הלב, כמו שחכמים שואלים על “ואהבת”.
אתם בוודאי מכירים את החוויה הרגשית שהיא ההיפך משמחה. מי לא מכיר אותה? בא אלינו אדם בכוונה טובה ואומר לנו “מצווה להיות בשמחה”, כשבדיוק באותו רגע אנחנו לא מרגישים זאת בליבנו ואולי אף מרגישים להיפך – הרי שגישתו זו לא תעורר בנו את השמחה, והיא אף יכולה לעשות את ההיפך…
ציווי? מצווה לשמוח?
האמת היא שרק התבוננות ולימוד תכלית השמחה, הם אלה שמעוררים בנו את השמחה האמתית. וזו גם המצווה בסוכות, להתבונן בתכלית השמחה, ובמילא, להיות בשמחה.
ומהי תכלית השמחה בסוכות?
תפקיד השמחה היא לגלות מה שנמצא בכיסוי והעלם ולפעול בנו שינוי עמוק ומהותי.
בימים הנוראים – בראש השנה, בעשרת ימי תשובה וביום הכיפורים – החיבור שלנו לעצמנו נמצא בהסתר. אנו נוגעים בו לעומק מתוך יראה וצעקת השופר – נוגעים לעומק בשורש נשמתנו.
בסוכות העבודה שלנו היא להביא את החיבור האינטימי הזה לגילוי, ובזכותו לשחרר משהו בהתרכזות המוגזמת בעצמנו, ולפעול בנו את היכולת להתכלל עם הזולת ולהתאחד.
היציאה מהבית לסוכה שייכת לכולם, כולם באים לסוכה ולחג הסוכות וכל אחד מביא לביטוי את הגוון הייחודי שלו ממקום של להיות חלק מהכלל ולא לשם השוואה… זהו עניין “סוכת שלום”. זהו עניין “ארבעת המינים”. זהו עניין האושפיזין.
השמחה בכוחה להעניק לנו את המקום הפשוט בו טוב לנו עם עצמנו. ששום דבר לא חסר לנו. השמחה היא ללא תנאים, ללא קשר להצלחות או לכישלונות. אבל היא נובעת ממקום של עבודה פנימית.
על-כך מצווה התורה. על העבודה הזאת.
•
בחסידות מוזכרת העבודה על לבושי הנפש: מחשבה, דיבור ומעשה. ועל השייכות של עבודה זו לשמחה. עבודה על לבושי הנפש שייכת לכל השנה ובמיוחד לסוכות. כי בכוחה לחשוף שמחה פנימית עמוקה ומיטיבה.
אנו מאפשרים לכוח השמחה לפרוץ ולגלות ולחשוף את הנקודה הפנימית ביותר בתוכנו שהיא עצם הנשמה, בזכות השמחה המקום הזה בא לביטוי ביתר שאת. זה מקום של פתיחת הלב, רוחב לב וחום הלב שבאים מבפנים למרות ולא בגלל. מקום של שמחה שפורצת גדר.
בכוחה של השמחה לסייע לנו לשנות חלקים בנפש שלא האמנו שנוכל לשנותם. בכוחה לעשות שינוי מהות פנימי ולהחזיר אותנו למקום האמיתי שלנו כפי תכלית הכוונה. היא נותנת לנו כוח לעשות את תפקידנו באופן פשוט, מתוך הכרת הטוב, ללא השוואה לזולת אלא מתוך שמחה על קיומנו הפשוט ועל העולם המרתק שאנו לומדים אותו ולומדים ממנו על עצמנו בכל רגע ורגע.
רגע לפני שמסתיים השבוע השמח הזה, ודקה לפני שקופצים על הרגלים עם ספר התורה, זה בדיוק הזמן לחשב מסלול מחדש.
לחיות חיים של מחשבה והתבוננות בכל הטוב של הקב”ה, ולהיות בהכרת הטוב וכך למשוך את השמחה לחיים שלנו. כי מגיע לנו. מגיע לנו לשמוח.
• מירי שניאורסון היא מנחה, מרצה ושליחה בתקשורת