גאים לחבוט. ואיפה האומץ ביתר הדברים?

נסו להעלות בדמיונכם: מה חושב עלינו אותו אדם שאינו יודע דבר על תורה ומצוות – כשרואה אותנו אוגדים את ארבעת המינים ומניפים אותם למעלה ולמטה?

בוודאי מורה עלינו באצבע ואומר לבן לווייתו: “אילו אנשים משונים, עומדים ונוטלים לידיהם כמה עלים ופרי אחד צהוב ומנענעים אותם בקצב קבוע ואחיד”.

וכשמגיעה הושענה רבה, וצופה אותו אדם בעלי הערבה הנחבטים אל הקרקע, בוודאי שוב פוער פיו בשאלה, ועיניו לא משות מהנראה לפניו.

כשמגיע שמחת תורה והוא מגלה את אותו אחד שקודם נענע גבעולים, אחר כך חבט אותם – מתחבק לבסוף עם גלימת בד, העוטפת משהו נסתר, הוא כבר בטוח שאלו שלפניו – העושים את המעשים התמוהים הללו – אינם שפויים כלל.

וראו אותנו, מעוררי התמיהה והשאלה, לא אכפת לנו איך מסתכלים עלינו, איך מתבטאים, מה אומרים, מה חושבים, איך מגיבים – אנחנו ממשיכים בשלנו, בגאווה גדולה, ואיננו מרפים.

מניפים את הדגל, מעלים, מורידים, חובטים ומחבקים.

כי כשאנחנו בטוחים בעצמנו, ויודעים שכל מה שאנו עושים זה נכון ומוצדק – איננו מתביישים בזה כלל. להפך, אנו גאים במה שאנו עושים, ואפילו מרגישים את עצמנו,  בזכות המעשים התמוהים הללו,  אנשים מיוחדים, מהודרים.

עם סגולה.

אילו היינו כולנו מספיק חזקים בעמדתנו לגבי כל דבר שמוכיח את יהדותנו,  כי אז, אף אחד מאתנו לא היה בוש בצניעותו: לא היה הנער מקמצן בגודלה של כיפתו, ולא הייתה הנערה מקצצת את קצה שמלתה.

אילו היינו כולנו מספיק חזקים בעמדתנו, לא היה מתבייש איש מאתנו באיכות הלמידה בבית הספר של בנו, ולא היה מבקש להוסיף עוד לימודים שמחוץ למסגרת הלימודית.

הוא היה גאה בחוקים ובהגבלות ששמים רבנים לבניו בישיבות, ושמציבות מנהלות בפני בנותיו בסמינרים.

הוא היה מבין ומודה על איסור גמור להשתמש בטלפון החכם, גם אם הוא חסום ומצונזר כהלכה.

אילו היינו מספיק גאים ביהדותנו, כי אז, ללא פזילה החוצה, היינו מרימים על נס כל דבר שמורה על עם הסגולה שבנו, מבלי להסתיר דבר.

רק כשנדע ללכת בגאון, כשדגל היהדות בידינו, מבלי לחשוב פעמיים, ומבלי לחשוש לעורנו, רק אז נצליח באמת לשמור על מחננו, ולהיות אור לגויים ביהדותנו.