לקראת השעה 23:00 התפזרו האורחים, וסביב השולחן נותרו רק בני המשפחה. בעצם, גם זליג עדיין ישב שם, אולם אליו איש לא התייחס. עוד יהודי בעולמו של הקב”ה. ‘משוגע’, כינו אותו ילדי השכונה. ‘מסכן’, אמרו המבוגרים.
חנה התיישבה בכבדות סביב השולחן בארשת של שביעות רצון. כמו בכל שנה סחטה סוכתם מחמאות רבות, ומי כמוה אהב את המשחק המתוקשר של להרשים את סביבתה. המסורת המשפחתית, אותה הנהיגה לפני שנים רבות, שיחקה לידיה.
בחג הראשון נהגה לאסוף את כל ילדיה הנשואים, על ילדיהם, קטנים כגדולים. לא קל היה לה להכין את הארוחות, אולם בחישוב הסופי היא הרגישה שהעסק משתלם. בליל החג הראשון הייתה מזמינה גם את השכנים והמכרים לכיבוד של ‘אחרי האוכל’, והתפאורה המשפחתית בהחלט הצליחה ליצור את הרושם הרצוי לה.
שביעות רצונה התעמעם לרגע כאשר נח מבטה על פני יהודית, כלתה. עכשיו הפך מבטה צונן לגמרי. זה מספר חודשים שהיחסים ביניהן עלו על שרטון, והיא שכחה מתי לאחרונה הזמינה את נחומי, בנה, להתארח בביתה. לפני החג נאלצה להרים טלפון ולוודא כי הזוג לא שכח את החובה המסורתית.
‘תבואו?’ הפתיעה את יהודית בשיחת הטלפון.
יהודית, שהייתה בטוחה כי השנה ידלגו עליהם, נבוכה לרגע. אחר כך התעשתה ובטוב לב האופייני לה כל-כך מיהרה להשיב: ‘מה השאלה, ודאי נבוא’.
זמן רב לא זכתה לשיחת טלפון מאת חמותה, והגם שידעה כי אילולי הרצון להפגין אחדות משפחתית היו מוותרים עליה בקלות, לא הייתה מסוג האנשים המחשבים חשבונות.
‘נבוא’, אמרה לנחומי כאשר שב הביתה בשעת לילה מאוחרת, כהרגלו.
‘את בטוחה?’ תהה, מסופק אם אכן יהיה מתאים להגיע למקום בו אתה חש בלתי רצוי. ‘הורים מזמינים, אז הולכים’, סיכמה את הדיון.
עכשיו, מול המבטים המשפדים של חמותה, חשה אי נוחות. לרגע נדמה היה לה כי זליג מרים את עיניו ועוקב אחר הנעשה, אך מיד הסיטה את המחשבה ממוחה. מה מבין זליג ביחסי חמות-כלה, מסכן שכמותו.
•
שנת 1942, ברבשט, גבול הונגריה-רומניה.
אנה הייתה ‘גויה של שבת’ ששמה הלך לפניה. לא הייתה משפחה שנזקקה לשירותיה ואשר לא גמרה עליה את ההלל. היא הכירה את תפקידיה היטב, והייתה ממלאה אותם במסירות אין קץ. רבים מהם בקשו את עזרתה גם בימי החול, ואנה הייתה מוצאת עצמה מתרוצצת מבית לבית, ממלאה את תפקידיה על הצד היותר טוב.
זליג אהב את משב הרוח אותו הביאה עמה. היא הייתה מנקה ומארגנת, מאכילה את הילדים ומסדרת. לא קל היה לה, לאמו, להתמודד בכוחות עצמה עם עשרת הילדים הקטנים שבבית, ואנה הייתה לה לעזר רב.
עד ליום בו נעלמה המחרוזת. על אף גילו הקטן הוא אינו יכול לשכוח את הרגעים הללו. את זעקתה של אמו משגלתה את קופסת התכשיטים הריקה, את ההלם שעל פניה, ואת החשד המיידי.
‘אנה’, נשמעה קריאתה בכל חדרי הבית. אבא התחנן שלא תחשוד בלי הוכחה, אבל בחלוף הימים ולאחר שכל זכר לאשם אחר לא נמצא, הבין גם הוא כי מן הסתם ידה של אנה בדבר.
היא פוטרה. אבל זו לא הייתה המכה היחידה שנחתה עליה. השמועה, בדבר סיבת פיטוריה, עשתה לה כנפיים ונשות ברבשט חששו עוד להעסיקה. במשך חודשיים תמימים ישבה בביתה, מבוישת ומובטלת מעבודה, כשהיא נשבעת לנקום.
הגניבה התגלתה במפתיע כאשר נקרא ר’ יואל, אחד מחשובי הקהל, אל ביתו של פייביש, ‘משומד הכפר’. ברגעיו האחרונים אפפה רוח חזרה בתשובה את האיש, והוא ביקש לסיים את חייו כיהודי. רגע לפני שנפח את נשמתו הורה לר’ יואל להוציא מתחת למיטתו את הארגז הכבד, וכשהוא ממרר בבכי הודה בפניו על תכולתו: חפצים גנובים.
כך הושבה המחרוזת אל בית הוריו של זליג, כך נסללה הדרך חזרה לשובה לעבודה של אנה בביתם. מעל לפני השטח שבה אנה והייתה נחמדה כבתחילה. אם היה כעס כלשהו בליבה הרי שאיש לא יכול היה להעלות זאת בדעתו.
שנתיים חלפו בטרם הגיע היום בו נחשף זליג לעוצמתו של כעס זה, והפעם בנסיבות מצמררות.
•
שנת 1942, ברבשט, גבול הונגריה-רומניה,.
החג האחרון של פסח חל באותה שנה בשבת. זליג זוכר עד היום את ההודעה, שהועברה במפתיע בעיירה: צריך להכין אוכל לשלושה ימים. השמועות על פלישה נאצית ריחפו בחלל זה זמן רב, אבל יהודי ברבשט התקשו להאמין שהצרות תגענה.
בשבת בבוקר, עוד לפני שנתפנתה להכין צידה לדרך הבלתי ידועה, ארזה אמא צרור בגדים ונטלה אותו עמה.
‘הולכים לאנה’, לחשה לו. באותה עת סירב מוחו הקטן לקלוט את משמעות ההליכה הגורלית הזו. עבורו הייתה אנה גויה חביבה וחרוצה, והוא לא חשד בדבר.
בחדר הפנימי הסתודדה אמא עם הגויה במשך דקות ארוכות. הוא לא שמע על מה דנו ביניהן, אבל דומה היה לו כי התווכחו. האם שוב צף ועלה נושא המחרוזת? כאשר יצאה אמא מן החדר, נשקה לו על מצחו ואמרה: ‘כאן תישאר זליג שלי. ותזכור שיהודי אתה’.
הוא אפילו לא הספיק לקלוט את מילותיה, כאשר מצא עצמו עומד במרכז ביתה של אנה. לאמו לא היה כבר כל זכר.
כאשר התעשת, ביקש לסגת ולשוב לביתו, אולם דלת הבית המוגפת ופניה חמורות הסבר של אנה הבהירו לו כי הפעם מדובר בנושא רציני וכי אין כל אפשרות לשוב הביתה.
את החודשים הבאים הוא זוכר מתוך ערפול. יחסה הקשה של אנה, מכות הרצח אותן ספג מג’והן בעלה, ואיומים חוזרים ונשנים על הסגרה לגרמנים.
“אבא ואמא שלך מתו”, היו חוזרים ואומרים לו, וכל משפט כזה היה עבורו כהצלפת שוט החותכת בבשר. הוא בכה, עד שיבש מעין דמעותיו. ותחושת חוסר האונים הלכה וגברה בתוכו.
הפגיעות הללו היו מלוות תמיד, כצל שחור, בהדיה של פרשית המחרוזת. “אבא ואמא שלך עשו לי עוול, הם ישלמו על זה”, “סבלתי בושות בכל העיירה, כמה חודשים לא הייתה לי פרנסה”, הייתה אנה חוזרת ושואגת באוזניו. ככל שגדלה שנאתו אליה לא יכול היה שלא להבין אותה.
•
ימים חלפו, סבל רדף סבל, והוא חש כי אינו יכול עוד לשאת את חייו בביתה של אנה. ואז, בלי שתהיה לו שליטה על כך, חל בו שינוי מפתיע ובלתי מבורך. הוא הלך והשתגע. התנהגותו הפכה למוזרה יותר ויותר, בימים הבאים עשה הכול כדי לשכנע את אנה וג’והן כי טוב יעשו באם ימהרו להיפטר ממנו.
אם קיוו בסתר ליבם לקבל באחד הימים סכומי כסף גבוהים מהוריו, אם וכאשר ישובו מן המלחמה בשלום, הרי שהוא הפך לילד כה קשה, עד כי לא יכלו עוד לשאת את נוכחותו בביתם. באחד הימים החליטו לעשות מעשה והביאו אותו אל בית היתומים.
‘בן הדוד’ הייתה הכותרת בה ‘כיסו’ את סיפור חייו. גם שם המשיך זליג במשחקו. הוא התפרע, הוא רקע ברגליו, הוא השתולל, הוא ייבב ככלב, הוא צרח. איש לא התאבל עליו כאשר ברח עם סיומה של המלחמה, איש לא טרח לחפשו. ‘משחק המשוגע’ הצליח מעל ומעבר למשוער והפך לאמצעי הישרדות עבור זליג.
הוא המשיך לשחק את משחקו גם במחנה העקורים, במעטה של ‘הילד המשוגע’ שאיש אינו יכול לו התגנב אל אונית מעפילים שעשתה את דרכה ארצה.
זליג הפך לבחור משוגע. לא היה בכך כבר כל צורך, אבל זה לא היה עניין של החלטה. הדבר פשוט הפך לחלק ממנו, כאשר הוא חסר אומץ להתחיל את חייו מחדש ובצורה תקינה. כשהיה נוקש בדלתות הבתים, מבקש דבר מה לאכול, אהב לראות את המבטים המפוחדים שננעצו בו. עקרות בית טובות לב היו מכניסות אותו פנימה, מרחמות עליו, אחרות היו נועלות בפניו את הדלת מתוך חשש. כך או כך, התנהגותו המוזרה העניקה לו תחושה של שריון מגן.
העולם אינו מכיר אותו כפי שהוא באמת. עובדת היותו משוגע הצילה אותו בילדותו, היא גם תציל אותו במהלך חייו, הייתה התיאוריה העצובה אותה שינן לעצמו השכם והערב.
איש לא תיאר לעצמו כי מאחורי חזות הפנים האומללה, מאחורי דמותו של האיש לבוש הסחבות המזוהם והמלוכלך שוכן מוח פיקח של אדם שסבל. אנשים נהגו לדבר לידו מבלי לדעת כי זליג המסכן מבין גם מבין, מעל ומעבר למה שהם מתארים לעצמם.
•
כשהגיעו הילדים לפרקם הייתה זו חנה שבררה בקפידה את השידוכים. מה שהיה פחות מ’מכובד ביותר’ לא עלה כלל וכלל ברישומי מחברתה, וייחוס משפחתי הולם היה דרישה בסיסית אצלה. אם היה לשמואל, בעלה, אי אלו דברי ביקורת על הגישה, הרי שמעולם לא העז לומר אותם.
הבת הראשונה נישאה לבנו של אחד מראשי הכוללים היותר חשובים, בחור למדן שהכול חזרו והבטיחו לה כי הוא ‘מספר אחד בישיבה’. אחר כך הגיע תורו של הבן להשתדך, וגם עבורו דגה בחכתה את בתו המעולה של ראש ישיבה ידוע-שם. וכך הלאה, זרמה השיירה, כשחנה גומרת את ההלל על כל ביצוע נוסף שלה.
‘אח. בלי עין הרע, איזה שידוכים אתם עושים’, היו השכנות מצקצקות בלשונן. ולא הייתה מאושרת מחנה.
רק אצל נחומי נתקעו העניינים. למרות שרשימת השידוכים שלו הלכה והתארכה, לא עלו על מחברתה אלא אי אלו שמות בודדים בלבד. זה ‘לא מתאים’, זה ‘לא יאה לנו’, וזה ‘לא מכובד מספיק’. שמואל עקב מן הצד, כאב את הכאב, ונשך שפתיו בשתיקה. הוא ידע כי נחומי אינו לומד כמו שאר אחיו, לא פעם שמע מראש הישיבה שלו אי אלו תלונות, אולם העדיף להתעלם ואיפשר לחנה למצוא עבור הילד את ‘הטוב ביותר’.
כאשר עלה שמה של יהודית, עיקמה חנה את אפה. יהודית הייתה בחורה מעולה, בעלת ‘לב של מלאך’, כפי שהגדירו אותה חברותיה ומורותיה, אולם לא הייתה מאחוריה משפחה נאה, שאפשר להציגה בכבוד. אביה עבד כנגר בחנות רהיטים, אמה ניהלה מעון לתינוקות. משפחה יראת שמים, בעלת חסד, אבל לא זה מה שחיפשה.
משחלפו הימים, והחשש שמא ‘יתקע’ נחומי את שאר הילדים קינן במוחה, החליטה חנה ‘ללכת על זה’. לשבחה ייאמר כי עשתה הכול לתת ליהודית הרגשה טובה, והקפידה לשמור על תמונת ‘המשפחה המאוחדת’.
עד ליום בו נכנסה אליה צירל השכנה מלמטה. “נו, מי היה מאמין”, אמרה, כשהיא מתיישבת בכבדות על אחד הכיסאות שבמטבח ומביטה בחנה המערבבת את המרק שבסיר. “שנחומי, בן למשפחת כהן, יתעסק בהשכרת רכבים… נו, נו, הופתעתי מאד”.
פצצה, אילו נורתה לחדר באותם שניות, לא הייתה מצליחה לזעזע את חנה כפי שזעזעו אותה דבריה של צירל.
“למה את מתכוונת?” שאלה בקול רועד. צירל, שמאז ומתמיד חיבבה רכלנות ופטפוט, התרווחה במקומה והחלה לספר. מתברר כי מזה חודשים מגיע נחומי אל הכולל רק כדי לצאת ידי חובה, אולם רוב הזמן הוא משוטט בחוץ, משוחח בטלפון ומתבטל. בשבועות האחרונים נכנס לעסקי השכרת הרכבים.
“את מבינה, חנה? הוא מחנה אותם ליד הכולל, הוא תלה מודעות בשכונה, קנה לעצמו פלפון חדש שאת מספרו פרסם, ואנשים מגיעים לכולל כדי לקחת רכבים ולהחזירם. שמעתי אומרים שראש הכולל שלו חושב לסלקו, רגע לפני שיגרור אחריו אברכים נוספים”.
פניה של חנה היו חיוורות כסיד. צירל נראתה לה כדוברת אמת, והדברים אותם שמעה זה עתה היו חמורים מכדי שתוכל לשאתם. “ידעתי”, חזרה ומלמלה, כשצירל מביטה בה ואינה מבינה. “ידעתי”.
היא הפנתה את ראשה אל החלון, מנסה לשאוף אוויר צח ולהירגע, אך ללא הצלחה. צירל המשיכה לקשקש אי אלו דברים, אולם חנה לא יכלה לשמוע דבר. רק כאשר שמעה את קול הצעדים המתרחק מהמטבח, ולאחריו את טריקת הדלת, העזה לסובב את ראשה. הכסא של צירל היה ריק. עכשיו הייתה לבד במטבח.
“יכולתי לדעת שזה מה שיצא מבת של חותך קרשים”, חזרה ומלמלה לעצמה. “אח, נחומי שלי. מי היה מאמין שזה מה שייצא ממך. יהודית. היינו צריכים לדעת שזה מה שיקרה, מסכן שלנו”.
•
בביקורם הבא אצל ההורים הרגישה יהודית כי משהו אירע. חמותה הביטה בה במבט צונן כקרח והעניקה הרגשה כאילו כל מה שמצפים ממנה הוא לפתוח את הדלת ולהיעלם כלעומת שבאה. לא היה לה שמץ של מושג בדבר הסיבה לשינוי כלפיה, גם נחומי לא ידע לספק לה הסבר כלשהו. אפילו לילדים ענתה רק בקושי. בנה בן השלוש טרח להסביר לה מהו נושא הציור הצבעוני אותו הכין, אבל בשלב כלשהו שב בריצה אל יהודית כשהוא ממלמל “סבתא עייפה”.
סבתא פשוט לא העיפה מבט לעבר ציורו.
חנה הפסיקה להזמינם לשבתות, כפי שנהגה. יהודית, אצילת נפש כתמיד, המשיכה להקפיד על הביקורים השבועיים אצלם, חוזרת ואומרת לנחומי: “הורים הם הורים, לא חשוב מה היחס אותו מעניקים לנו”.
באחת הפעמים בהם שהו בבית ההורים נשמעה נקישה על הדלת, וצירל נכנסה פנימה. “הו, שלום יהודית ונחומי. מה שלומכם?” אחר כך העיפה מבט בפניה החמוצות של חנה, ומי כמוה הבין.
“נו, נחומי, איך הולכים לך עסקי המכוניות?” ירתה את השאלה לחלל האוויר. לרגע שררה דממה. נחומי החוויר כסיד, יהודית הביטה בו במבט משתומם. מן הסתם טועה צירל, מחליפה אותו באדם אחר, עברה מחשבה במוחה. אבל משראתה את פניה הלוהטים של חמותה, ואת המבוכה של נחומי, החלה לקלוט כי יש דבר מה מאחורי השאלה התמימה לכאורה.
“היא עושה את עצמה כלא יודעת דבר”, שמעה את חמותה לוחשת-אומרת באוזני צירל. “נחומי שלי בחור טוב. היא זו שדחפה אותו לכך”, המשיכה לשונה של החמות להתגלגל.
בסיומו של הערב המביך והקשה הודה נחומי לראשונה באוזני רעייתו על דבר עיסוקיו החדשים. “עד כה לא הרווחתי פרוטה. היו תקלות, מכוניות התקלקלו, אני לא מבין בזה הרבה, והיו נזקים. אבל בעזרת ה’ עוד מעט אתחיל להרוויח ויהיה יותר קל בבית”.
“למה קל? מה היה רע עד עתה?” לא הבינה יהודית על מה הוא מדבר. עבודתה כמנהלת חשבונות הכניסה סכום שהספיק למחייתם ולא היה להם על מה להתלונן.
“אני מרגיש שאנחנו לא חיים מספיק ברווח”, הצטדק, והיא חשה צביטה בליבה.
מספר ימים חלפו בטרם ניגשה אליו עם ההצעה החדשה. “שוחחתי עם אבי. הוא מוכן לתת לנו סכום חודשי קבוע בתנאי שתעזוב את העסק עם המכוניות. נחיה ברווח, יהיה בסדר”, אמרה לו.
“אבא שלך אדם עני. הוא לא יוכל לעמוד בכך”, השיב לה.
“הוא יסתדר”, עמדה על שלה.
בימים הקרובים הופתעו אברכי הכולל לשמוע מפי נחומי כי הוא מחפש חברותא ומבקש לחזור ללימוד. “השכרת הרכבים תחכה לשעות של בין הסדרים”, אמר להם. איש לא ידע כי ידה של יהודית בדבר, איש גם לא סיפר לאמו על השינוי בסדר יומו.
•
חושיו הדרוכים של זליג הריחו צרות. מדי ערב, לאחר תפילת ערבית, היה ‘נוחת’ בביתם של הברוורמנים, הוריה של יהודית, ומצפה לארוחה חמה. הם, כמנהגם בקודש, מעולם לא אכזבו אותו. לפני נישואיה הייתה יהודית זו שהגישה לו את הארוחה, כשהיא רואה בכך זכות גדולה ביותר. גם כאשר התארחו בביתה חברות, לומדות עמה למבחן, הייתה מתנצלת, ניגשת למטבח, מכינה את ארוחתו של האורח ורק אז שבה אל עיסוקיה. זליג הפך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה, ולא הייתה חברה שלא הכירה את העני היושב בכיסאו בשקט גמור ומצפה לצלחת האוכל.
זליג, כמו רואה ואינו נראה, הכיר את כולם. לידו דיברו על השידוכים, על השמחות כמו גם על הצרות. איש לא חשב כי מוחו קולט דבר מה. ומי כמוהו היה מופתע כאשר החל לגלות את יהודית, שנישאה זה מכבר, נמצאת בכל לילה בבית הוריה, רוכנת על ערימת גיהוץ ענקית ואינה עוזבת את הבית עד לסיום מלאכתה.
בתחילה לא הבין, אחר כך, משעקב אחר שיחותיה עם האם, קלט. מדי לילה הייתה יהודית משתלטת על ערמת הגיהוץ אותה הביאו נשות האזור, אוספת לעצמה סכום כסף ונותנת אותו לבעלה תחת המעטה של ‘אבא נתן’.
במהלך אותן שיחות התוודע לעיסוקו החדש של נחומי, בעלה, אותו הכיר היטב, גם לצער הגדול של יהודית על כך. בימים שלאחר מכן, שמע על צערה של יהודית בעקבות יחסיה עם החמות. הוא חיבר משפט למשפט, פיסת מידע לפיסת מידע, ועד מהרה הייתה התמונה ברורה לו לחלוטין.
ליבו כאב על יהודית, אשר במסירות נפש מנסה לחלץ את בעלה מן הבוץ אליו נקלע, אך זוכה להצקות ולחוסר הערכה מצד משפחתו. חשד השווא שלהם באשה היקרה הזו צרב את ליבו, והעלה במוחו זיכרונות מימים אפלים. כך חשדה עיירה שלמה בחפה מפשע, כך הובילו במו ידיהם וללא כוונה אותו, זליג הקטן, אל היחס המענה של אנה, אל הנקמה המרה.
בעיני רוחו היה זה החשד ההוא שהביא עליו את כל מסכת חייו הקשה.
זליג ידע כי עליו לעשות מעשה.
•
הארוחה תמה זה מכבר, וחנה תהתה מדוע נשאר זליג לשבת.
היא הופתעה כאשר הגיע. מעולם לא דרך בביתה. יהודית סיפרה עליו בעבר, והיא ידעה כי אצל הוריה הוא אורח קבע, אבל אצלה עדיין לא התארח בעבר. בתחילה תהתה מה הביא אותו אל סוכתם החג הזה, אחר כך השיבה לעצמה כי מן הסתם המשפחה אצלה נהג להתארח מידי שנה בחג נסעה. ואולי יהודית היא זו שסיפרה לו עד כמה יפה החג בביתם וכמה משובח הוא האוכל שמכינה חמותה.
ואז ננעץ מבטו בנחומי, כמו ביקש לשפד אותו בעיניו הרושפות. שנים של שיגעון התנקזו אל מילותיו, מתערבלים בים של כאב. ‘החשד’, ניצבה כל העת המילה במוחו, מסרבת להרפות. יהודית הייתה בעיני רוחו לקורבן, הוא דימה לראות בה את זליג הפעוט, הסובל, הנרדף.
“ובלילות”, נישאו מילותיו בשאגה, מכים על לבות כל הנוכחים בחדר. “בלילות היא צועדת לבית ההורים”. ועדיין איש לא הבין על מה מדבר. יהודית נדה לו בראשה, ‘נו, משוגע, מה כבר אפשר לצפות’.
“בלילות, אחרי שהילדים ישנים, היא נועלת את דלת ביתה וצועדת בשקט אל בית ההורים”, לא התייאש. “איש מכם לא קישר בין המודעות התלויות על העצים לבין יהודית, הכלה. ‘רוצה מגהצת? מגהצת מנוסה תעשה לך את העבודה’. מכיסו שלף לפתע פיסת נייר מהוהה, והציג אותה בפני הנאספים. כתב יד מסודר ויפה, לורד שחור עבה, פלקט לבן.
“שם אצל אמה ממתינה לה בכל ערב ערמת ענק. ובעוד אני יושב וסועד את ארוחתי, עמלות כפות ידיה על המלאכה. שקל לשקל נאסף בשקית, אחר כך מועבר אל הבעל. שישב וילמד”.
“תגיד נחומי שזה לא נכון”, נשמעה שאגה אדירה. “ופרוש עלינו סוכת שלומך, ריבונו של עולם. איך אפשר לה לסוכה להיות עדה ליחס המשפיל”.
“בלילות, בלילות”, המשיך למלמל בלי כוח, כמו הותש. “תגיד נחומי שזה לא נכון”, התגלגלו הדמעות במורד לחייו. “אנה, יהודית, אסור לחשוד בכשרים. היא לא אשמה, המסכנה. כל חיי אני סובל בגלל חשד אחד קטן. למה אמרו עליה, על אנה, שגנבה את הכסף?! למה לא בדקו?! למה השליכו אותי, ילד קטן, לזרועות אישה אותה שברו וריסקו?! רק כדי שתוכל להתנקם בי?!”
איש לא הבין את מילותיו, אבל הפעם הם נשמעו רציניות מכדי לפטור אותן ב’משוגע’.
“יהודית שלכם לא אשמה”, חזק וצעק, כשהוא ממרר בבכי.
רק אז הבחינה חנה בדמעות הזולגות על פניו של בנה. הוא חזר והנהן בראשו, כמו מודה בדבר-מה. אחר כך התבוננה בפניה החיוורות כסיד של יהודית. היא הייתה פקחית מכדי שלא להבין. אבל הייתה גאה בשביל להודות בטעותה.
“נחומי שלי, בן יקר”, מלמלה כשהיא משתטה.
“בלילות, בלילות”, המשיך זליג לנהום כחיה פצועה.
•
מעולם לא הודה איש לזליג על שהשיב את השלום אל הבית הזה. אבל זליג לא היה זקוק לתודה. לא היה כמוהו מאושר כאשר קלט, במהלך הלילות הבאים, כי הקרע המשפחתי הולך ומתאחה.
היה בהן, במילות הזעקה של היהודי הקשיש, כדי להשיב לנחומי את שפיותו. לפתע החל לקלוט עד כמה פשע כלפי רעייתו היקרה, עד כמה גדול הוא העוול שנגרם לה. על לא עוול בכפה. על עוול בכפו שלו.
בשיחה גלויה סיפר לאמו את האמת. הוא חש כי בכך יעשה ולו אך מעט כדי להשיב לניצול השואה את שלוות נפשו.
מעולם לא התנצלה חנה בפני יהודית על העוול שגרמה לה. אבל בשנה הבאה, בליל חג הסוכות, הופיע שוב זליג אל ביתם. והפעם זרח מבטו, הוא נראה מאושר. אל הבית הזה, ידע, הצליח להשיב את השלום.