“אקסודוס, אקסודוס” • הקרב האחרון של ר’ שלום גליק על חליסה

האבן נחתה עליו היישר אל מצחו והותירה אחריה חתך מכוער. ר’ שלום גליק עצר את הילוכו, הכאב היה חד והוא חש בחולשה איומה אופפת אותו.

הוא הפנה את ראשו לאחור, חושש שמא הייתה זו רק האבן הראשונה בסדרה ארוכה, אולם מראהו של הנער הנמלט במרוצה הבהיר לו כי המעשה סיפק את מבצעו.

ר’ שלום  הוציא ממחטת נייר מכיס מעילו והעביר אותה על המצח. בין רגע הפכה כולה אדומה מדם. עכשיו הבחין בטיפות האדומות שהתקבצו גם על שקית הטלית ותפילין שלו. הפעם ייאלץ להפסיד את התפילה במניין, הרהר בצער, ועשה דרכו אל קופת החולים הקרובה.

“הרב גליק”, הזדעזעה האחות כששמעה את סיפורו. “אתה חייב להגיש תלונה במשטרה. צריך לעצור את מה שקורה פה, בשכונה. הערבים החלו להרים ראש”.

הוא נאנח.

לא הייתה זו הפעם הראשונה שעלה הנושא. זה מספר חודשים שליבו נקרע מהמצב החדש אליו נקלעה השכונה היקרה לו. אינתיפדת אל-אקצא שמה קץ לפסטורליות ששררה מאז מלחמת השחרור והדו-קיום יהודים-ערבים, זה שהפך לשם דבר, הלך והתנפץ יום אחר יום בקול רעש גדול.

השמועות דיברו על נערים ערביים המתאספים בסתר ומתכננים פעולות נגד שכניהם היהודים. ניידות משטרה הופיעו יותר ויותר במקום, עוצרים לשעה קלה, נכנסים אל אחד הבתים ושבים כלעומת שבאו. “חקירה”, לחששו האנשים.

הגדיל לעשות אחד מהמקומונים אשר שלח כתב לשכונה. הלה ביקר בבתים, רחרח את המצב, ופרסם כתבה מרעישה. סקופים מעניינים היו שם. משפטים נוטפי שנאה וארס ששמע מפי נערים ערביים, אשר צוטטו כשהם שומרים, כמובן, על שם בדוי. אחד מהם, מוחמוד, סיפר על בן דודו הגר בעזה ותיאר את סבלו מול הצבא הישראלי.

“אתה מרגיש רצון לנקום?”

“יום יבוא ותינתן לי ההזדמנות לכך”.

“איך חיים בשכנות עם יהודים? לא מפריע לך?”

“אני מחייך להם בחדר המדרגות אך יודע כי הרגע בו אתקע סכין בגבם הולך ומתקרב”.

באותו יום שישי עשתה הכתבה המצולמת את דרכה בין תושביה היהודיים של חליסה ועוררה פאניקה של ממש. נושא היום הפך להיות דיון בנטישה. אנשים החלו לדבר בקול שצריך לתכנן מכירת דירות.

עדיין לא הייתה זו מכה של ממש. פה ושם נתלו שלטי “למכירה”, אך הקהילה המשיכה להתקיים ולשמור על הרקמה השברירית של דו-הקיום הרעוע.

השלכת אבן, ידע הרב גליק, היא עליית מדרגה מסוכנת. בשיחותיו עם אסתר, רעייתו, ניסתה לדבר על ליבו לעזוב. היא אהבה את המקום הזה, בו חיה למעלה מ-50 שנה, אולם הפחד החל לקנן גם בליבה.

“בשלב הזה”, חזר ואמר לה, “אין על מה לדבר. עדיין לא מדובר בסכנה מוחשית ואין כל הצדקה לעזוב”.

עכשיו, כשמצחו החבוש מעביר אליו גלים של כאב, הרהר ר’ שלום מחדש בסוגיה. האמנם לא הפך המצב להיות מסוכן? וכי לא נכון יהיה לשמוע לקול ילדיהם הלוחצים על מעבר לבני-ברק, קרוב אליהם?

אבל אז עלה בליבו זכר חג הסוכות והוא חש כי לא יוכל לוותר בנקל על המסורת המקובלת אצלו מזה שנים. החג הזה הפך אצלו במשך השנים לחג של קירוב לבבות לכל תושבי הסביבה והוא לא יכול היה לוותר עליו כה בקלות.

ליבו ניבא לו כי עתידים האירועים להחמיר וכי יגיע מצב בו כל ברירה לא תיוותר בידם. אולם לעת עתה עדיין לא, גמלה ההחלטה בליבו.

•

במאוטהאוזן, מחנה המוות הידוע לשמצה, נפלה אצלו ההחלטה. כאשר הגיע לשם כבר ידע כי מכול בני משפחתו לא נותר איש. בימים הקשים הללו נפלה בליבו ההחלטה לעשות הכול כדי לשמור על שבתות וחגים. למענם של הקדושים, למען זכרם.

לא קל היה לבצע זאת באופן מעשי, אך למרות הקושי, בסיומה של מלחמה יכול היה לרשום לעצמו ניצחון. הוא עמד במשימה. קופסאות שימורים שהפכו לנרות חנוכה, פרוסות לחם שהומרו במעט ירקות לכבוד חג הפסח, תפילות בסתר – טריקים שונים ומשונים, שהיו כרוכים לא פעם בסכנת נפשות של ממש.

היה זה רק חג הסוכות שנותר מיותם. לא הייתה כל דרך לעשות משהו, שיזכיר את סממניו של החג. ביום השחרור קיבל על עצמו לחגוג את חג הסוכות עם מה שיותר מוזמנים.

“רחבת הסוכות”, נהגו ילדי חליסה לכנות את השטח בו העמידו התושבים את סוכותיהם. סוכתה של משפחת גליק הייתה תמיד הגדולה ביותר. כמה וכמה שולחנות הובאו וחוברו לשולחן ארוך ממדים, כזה שיספיק לכל הבאים. ובאו הרבה.

שמה של סוכתו של הרב גליק עשה לה כנפיים, לא רק בשל ההידור החיצוני שלה. “רוצה סוכות עם הווי? בוא איתי לסוכתו של שלום גליק”, אמרו אנשים.

אל הסעודה היו מגיעים יהודים רבים מהסביבה, גם כאלו שכף רגלם לא דרכה בבית הכנסת כי אם אחת לשנה: לתפילת נעילה. השירים, הסיפורים, נאומיו חוצבי הלהבות של ר’ שלום גליק – כל אלו ריתקו את האנשים ומשכו אותם אל סוכתו כמגנט.

השנה עמדה סוכתו בודדת בלב הרחבה. בבניינים הסמוכים ניצבו עוד סוכות בודדות, אולם לא היה כל זכר למה שהיה פה בשנים עברו. אז חליסה הייתה זרועה בסוכות עד כי לא נותר בה כמעט שטח אדמה ריק. אפילו המדרכות הפכו בסיס להעמיד עליהן דפנות.

סיפורו של חג הסוכות העצוב של חליסה היה סיפורה של שכונה שיד האינתיפדה פגעה בה בעוצמה והפכה אותה מדגם מפואר של עיירה יהודית אותנטית למקום מגורים לאי אלו תושבים, שעדיין היה בהם האומץ להישאר.

ושעון החול לקראת רגע עזיבתם תקתק בקצב רצחני.

•

“אקסודוס, אקסודוס”, נשמעו קריאותיו של העומד לצידו. ר’ שלום ניעור מהרהוריו והתבונן ברחמים בלייזר קאופמן הצועד לצידו. הקריאות הקבועות הללו היו חלק מחייו כמעט 40 שנה. ר’ שלום הכיר היטב את התופעה. לייזר היה אחד מאורחיו היקרים ביותר. מעולם לא ויתר על נוכחות  בסוכתו בחג.

מדי שנה בערב החג היה נוסע באופן מיוחד אל קרית אתא, העיר הסמוכה, נוקש על הצריף הרעוע ששימש כביתו של לייזר, ו”סוחב” אותו עמו.

“חג סוכות הגיע, לייזר. נוסעים לחליסה”, נהג לומר לו. ולייזר, למרות שלא הבין הרבה מהנעשה איתו בחיי היום-יום, זכר כי מדובר במשהו משמח. ר’ שלום היה גורר אותו עמו כתינוק, אחר כך מקבל אותו בביתו בכבוד מלכים.

“בשביל לייזר לבד תישאר בחליסה עד עולם”, צחקה אסתר כשיצא לדרך.

“יהודי מסכן, זו מצווה גדולה”, ענה לה.

•

4500 תינוקות, נשים ואנשים עשו את דרכם על גלי הים בספינת המעפילים ‘אקסודוס’, נמלטים מאירופה העשנה. שרידים ממחנות השמדה, אנשים שכל מבוקשם היה להניח את כף רגלם על אדמת מבטחים.

תקופת ההעפלה. הבריטים, אשר שלטו בארץ ישראל, מנעו את כניסת הפליטים לארץ הקודש. סרטיפיקטים בודדים העניקו “ברוב טובם”, מה שלא יכול היה לעזור לגל הגואה של המבקשים לעלות ארצה. במרחק של כ-40 ק”מ מנמל חיפה, השתלטו הבריטים על הספינה.

המעפילים חסרי הישע ניסו להתגונן באמצעות ‘תחמושת’ שהוכנה מראש ועקב כך פתחו החיילים באש חיה. לאחר מאבק קשה, שגרם למותם של שלושה מעפילים, בהם ילד, ולעשרות פצועים, הורה מפקד האונייה על כניעה.

עבור לייזר היה זה הקרב הזה הקרב האחרון של חייו. מאז אותו יום נשא על גופו את אותותיו ולעולם לא שב עוד להיות מה שהיה. זכרונו נעלם, גם הבנתו. הוא חזר להיות ילד קטן בכל התנהגותו. אדם בודד, ערירי, גלמוד ואביון. הוא התגורר בצריף ונזקק לחסדי אנשים טובים, אליהם נכנס הביתה כדי לאכול דבר-מה.

גולת ענק בלטה בתחתית קודקודו, עדות אילמת למכות שספג מידי החיילים הבריטיים. לא הייתה שיחה אותה לא פתח בתיאור היום המר ההוא, הפרק היחיד בחייו אותו עדיין זכר. “אקסודוס, אקסודוס”, היה ממלמל בשנתו וגם לאוזני כל מי שנקלע לסביבתו.

וכך, במורד השביל העושה את דרכו מבית הכנסת אל הסוכה שמעו הרב גליק וכל המלווים אותו בפעם-המי-יודע “אקסודוס, אקסודוס”.

על הרקע העצוב של הפיגועים, ששכיחותם הלכה ותכפה בשבועות אלו, נשמעו המילים כתזכורת מלאה חכמה אודות שנאת עמי העולם לעם ישראל.

מחלונות הבתים השקיפו נערים ערביים, נשים עטויות רעלה צעדו במעלה הרחוב. הרב גליק נאנח, תוהה האם מצחו החבוש הוא יריית הקרב הראשונה והאחרונה בחליסה.

•

בין כתלי הווילה המפוארת שבמרכז הכרמל התנהל באותה עת דיון סוער.

“חליסה מסוכנת בימים אלו, אל תלך לשם”, ניסה זאבי לעצור את עמרי. ניסיון העבר לימד אותו כי מדובר בניסיון חסר סיכוי.

“בני בדור הזה אינם נשמעים להורים עוד”, הייתה פנינה חוזרת באוזניו שוב ושוב, קובלת על מערכת החינוך הכושלת. “אצלנו לא היו דברים כאלו. מילה של ההורים הייתה קודש”, הייתה אומרת לזאבי, מקווה כי הדברים ייכנסו גם לאוזניו של עמרי. שוכחת כי את החינוך היהודי אותו העניקו לו הוריה המירה בחינוך החילוני בנוסח הישראלי.

“עבד חבר טוב, אבא. שום דבר לא יקרה, זה בסדר”, ענה עמרי באדישות, טורק אחריו את הדלת ומותיר זוג הורים מאוכזב.

מעולם לא חשף זאבי את סיפורי עברו בפני בנו. סבור היה כי הדבר יותיר בליבו משקעים מיוחדים. לפני מספר ימים חרג ממנהגו ובמשך שעה ארוכה ישב וסיפר, מוחה שוב ושוב דמעות מעיניו. אפילו עמרי, שלא נהג להאזין בסבלנות לנאומים מן הסוג הזה, התרגש. זאבי חשב כי הדברים השפיעו עליו, אך הערב הזה הבין כי טעה.

“מכיר את לייזר קאופמן?” – כך פתח את שיחתו. עמרי הכיר מצוין את ההלך המוזר אליו היו נוסעים מדי פעם לביקורים. בשנים האחרונות חדל מלהצטרף אל הוריו, הנסיעה כמו גם האיש לא עניינו אותו. אולם זכר היטב את ימי ילדותו, בהם הביקורים אצל לייזר היו חלק מטיולי החופשה. תמיד תהה עמרי מה מחבר את אביו עם האיש ההוא. הערב הזה קיבל תשובה.

“יחד היינו על סיפונה של אקסודוס”, פתח זאבי את סגור ליבו. הסיפור הקולח ריתק את עמרי. הקרב של הבריטים נגד חסרי הישע והבליטה בראש של לייזר, זו שכעת הבין את מקורה. בצבעים קודרים תיאר זאבי את מסעם. את כפר הדייגים השקט אשר על חוף “פורט דה בוק”, זה שייזכר אצלם לדיראון עולם עד סוף ימי חייהם. לשם הובילו אותם האנגלים, תוך שהם מתעלמים לחלוטין מצרכי הנוסעים ומונעים מהם מזון ומים.

“קשה לתאר את הצחנה האיומה, ואנו שכבנו סרוחים על מיטות ברזל, חלקם הגדול של הנוסעים היו מעולפים. צפיפות איומה. על הרקע הזה זוכר אני איך נצמד אלי לייזר. הוא היה כמו תינוק קטן המנסה להיאחז בעולם. כאבי התופת לא הרפו ממנו ביום ובלילה ואני זוכר איך שכב על הדרגש ובכה במשך שעות ארוכות. קשה היה לי להרגיע אותו. ‘אקסודוס, אקסודוס’, מלמל כל העת. ולא פעם בכיתי יחד עמו.

“היינו צללי אדם בדרכם הקשה חזרה אל חופי אירופה. המבורג, גרמניה. אנשים סירבו לרדת אל החוף. לא יכלו להציב את רגלם במקום בו שתו את כוס הייסורים. אני זוכר איך ראינו את המחזה הנורא. 8 חיילים סחבו באכזריות ילד, שניסה להתנגד להם ובעט כסייח פראי. הם כמעט הרגו אותו. לייזר נדחף ביניהם ומשך את הילד. אבל מכת רובה עצרה אותו והוא שב אלי ממרר בבכי.

“נסה להבין לליבי, בן. אני, שעברתי את נוראות השואה וגם חוויתי את נחת זרועם של הבריטים, לא אוכל לעולם לתת אמון בעם זר. בכל פעם שאתה יוצא לפעילות ב’בית הגפן’, המקום לו אתה קורא מרכז-ערבים-יהודים אני חש כי לבי נקרע לגזרים. שהבן שלי יתרועע עם מי שאינם יהודים?! שאני אסמוך עליהם?!”

באותן דקות נראה היה לו, לזאבי, כי הצליח לעורר את ליבו של עמרי. הדברים אותם סיפר לו היו מרגשים מדי. אולם שלושה ימים לאחר מכן שוב נטרקה הדלת באמירת “שלום” חטוף. ושוב יצא הבן יקיר לו אל הפעילות שב’בית הגפן’.

לא אחת קבל באוזני מנהל בית הספר הריאלי על כך שהם אינם אוסרים על התלמידים את הפעילות הזו. אולם הלה, בטון מלומד, טרח להרצות בפניו פרקים בדמוקרטיה.

ושוב חזר אל זירת ההשפעה שבתוך ביתו. ושוב ניסה לפנות אל מיתרי הרגש שבליבו של עמרי. “תזכור את הבליטה של לייזר, עמרי. אל תשתטה. הם שונאים אותנו, כולם”.

•

כמה ימים לפני חג הסוכות ניגש אליו עבד. “שמע, עמרי, אתה חייב להגיע אלינו בחג. חגיגה גדולה יש בסוכה של אחד היהודים, חייב לראות. אנשים מוזרים מתאספים שם. דתיים וגם לא דתיים. בוא נציץ קצת. לערבי לא ייתנו להיכנס לשם. אבל נוכל להציץ למעלה, מהגג. יש רווחים בין הענפים”.

“סתם מעשה קונדס”, צחק עמרי לשמע ההצעה. “אבל אתה יודע מה? למה לא? יהיה מעניין. ערבי משקיף על סוכה. דו-קיום אמיתי, אה?”

עכשיו חייכו שניהם.

בדרך אל שכונת חליסה הציק לו מצפונו. וכי שווה היה לו להכאיב לאביו רק בשביל התכנית המוזרה של עבד? די היה לו ביציאותיו פעמיים בשבוע אל ‘בית הגפן’. הוריו היו כל כך מצוערים מכך עד כי לא פעם שקל להפסיק עם זה. אולם היה זה חלק מהאופנה, מיטב בני הנוער החיפאיים הגיעו למקום והוא עצמו האמין בכל ליבו באפשרות לשלום אמיתי עם השכנים הערביים. ערביי חליסה כמו גם ערביי עזה ויו”ש. הנה בעוד הוריו מדברים נגד ערביי ישראל מכיר הוא את עבד, נער ערבי הגון. ומה פסול מצאו בו?

באותה עת המתין עבד לבואו של בן דודו, עיזאם. כבר מספר שבועות שהם יושבים על תוכנית הפעולה הזדונית והוא תהה בשביל מה היה צריך לצרף אליהם את היהודי.

“הוא יקלקל הכול”, חזר ואמר עיזאם.

“לא יקלקל. נזהיר אותו. אבל טוב שיבוא, זה יהיה נחמד יותר… פעולה משותפת של ערבים ויהודי”.

“אתה עם תוכניות הפעולה שלך. דמיונות. משחק כאילו אתה חלק מחולית מחבלים”.

“אלו הן פעולות קטנות, לא נחשבות. כשאגדל אולי ייצא ממני משהו. כרגע רק משחקים”.

“יותר טוב תבוא ל’בית הגפן’. שם מדברים על דו-קיום ועל אחוות עמים”.

“לא בשבילי. עבורי יהודי טוב הוא יהודי מת”.

עיזאם היה קיצוני מדי לטעמו של עבד. “כל חייך עברו עליך יחד עם יהודים, חצר ליד חצר. זה השפיע עליך”, אמר לו, מטיף על שאינו נאמן מספיק לעמו. “אחינו שבשטחים סובלים מנחת זרועם של החיילים ואתה מדבר איתי על אחוות עמים”, היה אומר. “ואל תשכח שהם הגיעו לשם אחרי שגורשו בכוח. שכחת מי גר פעם בבתים של היהודים שלך בחליסה? לא היו אלו ערבים?”

“נו, בטח, אמא שלך שוטפת מרצפות אצל גליק ההוא, היא תלויה בהם בגלל הכסף. לא יכול לשמוע את השבחים שלה על האסתר הזו. לשבח יהודיה?!”

עבד לא הרבה להתווכח. אולם הפעם הייתה הצעתו של עיזאם מסוכנת. לא עוד דיבורים בלבד, התוכנית הפעם הייתה מעשית ביותר. היא התגבשה במוחו לאחר ששמע מעבד על סיפורי חג הסוכות בשכונה. התיאורים על הסוכה המפוארת של גליק צרמו לעיזאם. ורצון עז לקלקל את החגיגה החל לקנן בליבו.

בביקורו הבא אצל עבד הגיע עם תוכנית מוכנה. הם יאספו מסמרים, אבנים ואפילו כמה בלוקים ואלו יהיו כלי הנשק שלהם.

“נשחק במלחמה”, אמר כשעיניו נוצצות בברק מרושע.

“זה מסוכן, יתפסו אותנו”, ענה לו עבד.

“פחדן”, סינן בן הדוד. “ובכלל, לא נזרוק עליהם, לא נקלע באמת. סתם נזרוק לחלל הסוכה”. בהדרגה הלכו שיירי ההתנגדות ונעלמו. “נו, שיהיה, נעשה משחק קטן”.

עמרי התקרב אל ביתו של עבד. יהיה ערב נחמד, עלתה מחשבה בראשו. הרפתקה נחמדה. כמה דקות חלפו בטרם ירד עבד, מלווה בנער ערבי נוסף. משהו במבטו הקשוח של הזר לא מצא חן בעיניו, אולם הוא העדיף להתעלם.

האור, שבקע מסוכתו של הרב גליק, בלט על רקע השכונה החשוכה.

“הם שרים”, אמר הנער הערבי אל עבד. “עוד מעט יפסיקו לשיר”, המשיך לגלגל בלשונו תוך שהוא קורץ בעינו. עבד דחף אותו קלות במרפקו. “שתוק”.

מבט של חשד ניבט מעיניו של עמרי ודמותו של אביו כמו עמדה מולו. משהו כאן אינו מתנהל כשורה, הבין. אולם המשיך לפסוע אחריהם.

המראה שניגלה לעיניהם מבין ענפי הסכך היה מרשים ביותר. עמרי לא יכול היה להסיט את עיניו. הקישוטים הנפלאים, השולחן הערוך בהדר ודמותו הדורת הזקן של הרב גליק. צמרמורת של התרגשות חלפה בגוו של עמרי. השירים החסידיים הבלתי מוכרים לו הצליחו לרגש אותו.

לפתע נדרך. הוא הסתובב לאחור.

“תיזהר. אל תאמר מילה”, סינן הערבי לעברו. הוא לא הספיק להתעשת כאשר שמע את קולות הריסוק וקולות השירה התחלפו בזעקות האורחים. ורגע לפני שכבה האור שבסוכה קלטה עינו של עמרי את הגולה הבולטת בגולגולתו של לייזר…

•

ליד ביתו של עבד נעצרו, נשמו מעט אוויר. הם הגיעו לכאן בריצה מטורפת, מביטים כל העת לצדדים, חוששים כי אי מי יבחין בהם. ורק כאשר עצרו החל מוחו של עמרי לעכל את מה שקרה.

“בוגד”, סינן לעברו של עבד, נועץ בו מבט כאוב ומאשים.