הפכתי לשגריר ישראל באו”ם בשנת 1984.
זמן קצר אחרי, היה לי ביקור במשרדי. נקישה בדלת. “ג’נטלמן צעיר מבקש לראותך”.
נכנס חסיד, בלבוש מלא, עם זקן ופאות. שאלתי: מי אתה?
אמר: אתה לא מכיר אותי? לא זיהיתי. מתברר שהייתי מפקד שלו, הוא חבר קיבוץ השומר הצעיר והפך לחסיד ליובאוויטש.
הוא אמר לי: הרבי רוצה לראות אותך.
אמרתי לו: הרבי רוצה לראות אותי? בוא נלך.
אמר לי: לא זה לא כזה פשוט.
זה היה ערב שמחת תורה. הוא אמר: נלך בערב. אמרתי אוקי. שש שבע בערב?
הוא אמר: לא. ב-12 בלילה אאסוף אותך.
אוקיי. הגענו לכתובת המפורסמת.770. נכנסנו. המון אדם. אלפים. אין לי מושג איך הצטופפו במקום יחסית קטן. הם נעו כמו גלים.
שמריה [הראל] הוביל אותי לבמה קטנה, שם המתנו. היה שם ספר תורה. שמריה אמר: עמוד כאן.
עמדתי. פתאום הדלת נפתחה, ונסגרה, והרבי נכנס. אתה רואה את תנועת ההמון, כמו ים. הרבי נכנס, נעמד ליד הספר תורה, ושמריה אומר לי: ‘עכשיו’.
אני אומר לו: ‘מה עכשיו?’
הוא אומר לי: גש עכשיו.
אני אומר לו: הרבי עם ספר התורה.
הוא אומר: גש… החייל נותן למפקד הוראות…
אני ניגש, מנסה ללכוד את תשומת ליבו של הרבי, אבל הוא שקוע בספר… אז משכתי קלות בכתפו… הוא הסתובב…אמרתי, באנגלית: באתי לראות את הרבי. הוא השיב לי: רק לראות? לא לדבר?…
ואז הוא התחיל לדבר. בעברית, עברית מושלמת. עם מבטא אשכנז כזה…
דיברנו חמש דקות… עשר דקות… החסידים הפכו לחסרי מנוחה… חמש עשרה דקות… עשרים דקות…שלושים דקות…שלושים ושתים דקות… באזז בקהל… רק אחרי ארבעים דקות הוא החל לומר את מה שבאמת רצה לומר לי…”