ביום שישי, דקות לפני כניסת השבת הלכה לעולמה סבתי, סבתא אולגה, כשהיא בת 91 שנים.
אם נדמה היה, כי אריכות שנים היא גורם מקל, הופיע הכאב ולא חדל מללפות אותי, ממוצאי שבת – אז הגיעה הבשורה, ועד לתוככי ראש השנה.
סבתא הטובה והצדיקה, אוהבת השלום, השמחה, והטוב כבר לא אתנו. איך זה יכול להיות, הרי היא היתה חלק מחיינו, פינה של חום ואהבה אינטגרלית מסעודות שבת, החגים, והיומיום שלנו?
בזה אחר זה חולפות מולי תמונות: סבתא מחזיקה דלי לתוכו שופך סבא את טיפות היין ב’שפוך חמתך’, סבתא מכינה במשך עשרות שעות אוכל משובח לכולם, סבתא רצה אחרי אחד הנכדים עם מזלג ו’ביס אחרון’, סבתא צועדת לבית הכנסת בכל שבת ומתפללת בתמימות של נשים שכבר לא נראות עוד.
איך מתמודדים עם לכתו של אדם אהוב אתו חיית ארבעים שנים?
ליל יום כיפור, חוזרים מהתפילה וסבתא משדלת את כולם לעלות למיטה, לא לכלות את הזמן בהבלים ובמחשבות על אוכל ושתיה.
לדבר על דברים שמחים, היא מבקשת, לשמור על אווירה טובה בבית, לא להעכיר אותה.
היא קוראת תהילים מידי יום, ‘אין כמו קריאה בספר תהילים’ היא אומרת בכל פעם.
העין הטובה שלה מחלצת ממנה ברכות על ראשם של כל מי שפגשה, רק שיתחתן כבר היא מייחלת, שיזכה לבן, שתהיה לו בריאות. בריאות.
“אני רק רוצה בריאות לילדים ולנכדים שלי”, אמרה לי פעם כשהתפללה על מי מהם.
•
מעולם לא התלוננה, היתה זו היא שבוכים אצלה, שמבקשים ממנה, החוזק שלה, שהיה פשוט, איתן ויציב, נבע מאמונה חזקה בה’, בטוב, ובתקווה.
בדור של פרוזק וציפרלקס קשה לתפוס מהיכן הגיעו האנשים החזקים האלו. דמויות שגם אחרי תלאות של חיים שנמשכים קרוב למאה, וכוללים גדילה בבירות שבלבנון, טלטולים ומגורים באפריקה לצורך פרנסה, תקופת הצנע, מלחמות ישראל בהם השתתפו יקיריה – הן מצליחות לשמור על נפש גבוהה, נקיה, טהורה, שמחה ומצפה.
כשסבא חלה טיפלה בו במסירות, בלי הנחות. השהות שלה בכל מקום היתה ברכה.
מלבד העובדה שעזרה בכל צרכי הבית, ובאגרסיביות אמיתית לא התירה לנכדות הצעירות לשטוף כלים למשל, היא גם השרתה אווירה של שמחה. כל כך נעים היה אתה.
אפילו הפטירה שלה היתה רגועה. לפני כחודש היא לקתה באירוע מוחי, ולאחר פרק זמן קצר נפטרה.
יהי זכרה האהוב, ברוך.