למה כאשר יוצא ג’וק לטיול אני מזנק?

מגעיל? הספארי ברמת גן, גן חיות התנ”כי בירושלים, פינת החי בנס ציונה, הגן בחיפה, המוזיאון התת-ימי באילת, הינם אתרי בעלי חיים בהם ביקרנו כולנו. כל בן אנוש, צפה מן הסתם בטיגריסים הכעסנים, בגמל בעל המבע השליו-מטומטם, בפילים היצוקים, ובכרישים העבריינים. אבל מי ביקר בגן חיות לחרקים? היכן פועל בכלל מקום מן הסוג הזה?

ובכן, בעיר סנט לואיס שבמדינת מיזורי-ארה”ב קיים מוסד מרתק בשם ‘בית הפרפרים’ או באנגלית Butterfly House. במקום מצויה חממה המכילה 2000 פרפרים בעלי כנפיים ססגוניות, מכל הגדלים ומכל הסגולים, ובגן הסמוך עוד כ-900 גלמים שמחכים לרגע בו יוכלו לפרוץ מתוך מעטה פקעת הקורים שיצרו ולפתוח בחיים חדשים, שנמשכים בערך שלשה שבועות תמימים.

מלבד הפרפרים היפים, מציג הגן גם מוזיאון קטן עם מינים שונים של חרקים.

מאחורי הזכוכיות ניתן לצפות במקקים מסוגים שונים, נמלים, ג’וקים, חרגולים וגמלי שלמה בלתי שגרתיים.

למרבה הפלא הצפיה בהם מרתקת, ואני מצאתי עצמי מביט במשך דקות ארוכות בתנועתו של Periplaneta Americana, או בעברית פשוטה – המקק, ומוקסם למראה מחושיו המעוצבים.

איך זה יכול להיות?

מדוע כאשר יוצא ג’וק לטיול ברחבי הבית מבסיס המוצא שמאוכן תחת המקרר, אני מזנק בבהלה עם נעל בית ישנה, מעודד במקצת מצווחות האימה של האשה והבנות, ורק מנסה לחסל אותו ומתפלל שהפעם הרעש של המעיכה לא יהיה גבוה מדי, ואילו מהאקווריומים שב’באטר האוס” אני מתקשה להתנתק גם לטובת הליכה בין אלפי הפרפרים שחולפים בין אצבעותיך?

כשביקשתי לבדוק מדוע אנו כה מפחדים ונגעלים ממקקים, נתקלתי במאמר של חוקרים ממכון ויצמן שמסבירים כי אנו מצוידים במנגנון אבולוציוני, לפיו חרקים ותיקנים נתפסים כנושאי מחלות, ולפיכך באופן אינסטינקטיבי אנו נרתעים מהם.

אלא שמחקר מרתק מוכיח, כי בסופו של יום הרתיעה היא פונקציה חברתית – סביבתית.

במהלך הניסוי הוגשה לילדים ולמבוגרים כוס מיץ שהוצא ממנה מקק, והם התבקשו לשתותה. המבוגרים כמובן נגעלו, אף על פי שנאמר להם שהמקק חוטא היטב לפני כן, אך הילדים שתו את המיץ ללא כל סימני מצוקה.

במילים אחרות, תבניות הרתיעה מהמקקים, שמקובעים כל כך בדמיונינו, לא התפתחו או לא היו מספיק מוכרים לילדים, שראו לפניהם בסך הכל כוס מיץ ללא כל חרק.

הפחד ותחושת הגועל שלנו מגירויים שונים נובעים מהיכרות ארוכה וסביבתית אותה פיתחנו עם השנים, ולילדים לא היה אותה.

אפשר אם כן, שהעובדה שהמקקים אותם פגשתי היו מאחורי זכוכית, ולא בסביבתם הטבעית, לא חדרו לתבניות הרתיעה המוכרים שלי, ואני יכולתי לצפות בהם בדיוק כפי מה שהם: יצורים מושלמים, ססגוניים ושלמים, אותם ברא הקב”ה.