מדוע ציור לאימא דווקא בפלאפון?

1.

עשרת ימי תשובה, ערב יום כיפור. ימי שיפור, תיקון, חשבון נפש. בימים האחרונים נתקלתי כמה פעמים בניסיונות קטנים “לחזור בתשובה” באחד התחומים המאתגרים ביותר בתקופתנו: יחסינו עם הסלולרי.

ההפתעה הראשונה הייתה במפגש עם קצינים בצה”ל, בחיל חינוך. זה לא היה מפגש סודי (שיחות על מגזרים בחברה הישראלית הן לא בדיוק דבר מסווג), אבל כולם, לא משנה כמה ארונות היו להם על הכתפיים, השאירו את הסלולרי בחוץ, בקופסת עץ מעוצבת.

“זה הנוהל החדש כאן,” הסבירה לי מפקדת הקורס. “הוחלט על מכשירים בחוץ בכל פורום לימודי”.

אחר כך סיפר לי מנהל ישיבת הסדר באזור המרכז על תקנון חדש בשנת הלימודים הנוכחית: הפקדת הסלולרי בכניסה לבית המדרש.

ואז פנו אליי שתי מורות. הראשונה, רינת אברהמי מהתיכון לבנות בקיבוץ שעלבים. היא גם צירפה למייל שלה תמונה שעליה כתוב “מרכז קליטה”, שם תלויים כל המכשירים על הקיר עד תום השיעור, והסבירה: “אני מחנכת של כיתה י”א. לא מזמן התארח בכיתה אב שכול שסיפר את סיפורו, ואחת הבנות לא עזבה את המכשיר הסלולרי. דיברנו על כך בגלוי אחר כך, והודיתי בפני הבנות שגם לי קשה. כשמתקבלת הודעה חדשה אי אפשר להמשיך ללמד כרגיל בלי לראות מי כתב לי מה.

“שוחחנו על הסחות הדעת שהמכשיר הזה יוצר, ועל כך שאתגר הדור שלנו הוא לפנות זמן נקי שבו נוכל להתרכז. הצפנו את הנושא בעוצמה רבה, ויום אחד, ביום החופשי שלי, הבנות עשו לי הפתעה. ‘מרכז קליטה’. הם הראו לי בגאווה את הפינה החדשה והציעו לי להצטרף. אני ממש מרגישה שיצרנו אי של שפיות”.

הילה מולדובני היא מחנכת בכיתה י’ בתיכון אוולינה דה רוטשילד תהילה בירושלים. אצלה קוראים לזה “סל קליטה”, קופסת פלסטיק שבה נמצאים כל המכשירים. “לפעמים בנות צריכות שיחה דחופה, ואז אני מאפשרת להן לצאת, אבל אחרי שצברנו ניסיון, הן אוספות באופן טבעי את כל המכשירים, אפילו בלי שאני צריכה לבקש”.

צה”ל, ישיבה ותיכון הם מוסדות מסודרים, עם כללים. אבל מה באשר לפגישה בבית קפה? ליציאה לבילוי? לשיחת חברים? ומה באשר לארוחת ערב או ליציאה לגינה עם הילדים? איך אפשר להפוך זאת לסוג של נורמה, שמחייבת אותנו להתנתק, כדי להתחבר? האם יש נוסחת פלא לאיזון ושפיות בתחום? איך אפשר להתמודד עם הטכנולוגיה בצורה מאוזנת? ימי השבת והחג מאפשרים לנו ניתוק שכזה, אבל מה קורה בימי החול? האם נגזר עלינו להיות משועבדים בששת ימי המעשה? האם צריך רק ללעוג למגזר החרדי על ניתוקו היחסי מהטכנולוגיה, או שיש גם מה ללמוד ממנו? והאם באומרנו “אשמנו, חטאנו” ביום כיפור, היחס לווטסאפ ולפייסבוק וכו’ לא צריך להיות חלק משמעותי מהווידוי?

איתי גרנק, מנכ”ל הארגון החינוכי “זהות”, סיפר על חוויה של אחת מהמורות שעובדות עימו: “ילדה אחת ציירה ציור, סיפרה המורה. שני לבבות גדולים בוורוד, ובתוכם היא רשמה את שמה וגם ‘אימא’. היא ניגשה למורה וביקשה: המורה, תצלמי את זה ותשלחי לאימא בפלאפון.

“המורה אמרה בתגובה: בשביל מה? את הרי עוד מעט הולכת הביתה ותוכלי לתת לה את הציור האמיתי. ענתה הילדה: אבל אימא כל היום עסוקה בפלאפון, היא לא תשים לב לציור. ככה היא תראה את זה בפלאפון שלה”.

2.

הדרשה הזו לא מיועדת לאוזניי, אבל אני נהנית לשמוע אותה בכל שנה. במניין שבו אני מתפללת בראש השנה מתפללים גם בני נוער אמריקאים, שמגיעים לשנה של יהדות וציונות בישיבת “נתיב אריה” ברובע היהודי בירושלים.

ראש המוסד, הרב אהרון בינה, נושא דרשה בדקות שלפני תקיעת השופר. זה נחשב לפריים-טיים של התפילה בראש השנה. הזמן החשוב ביותר, שבו אומרים את הדברים החשובים ביותר. הרב בינה מדבר באנגלית משולבת בעברית, בדרמטיות, בכריזמה, ולעתים הוא גם צועק, עד שקולו הופך חזק יותר מקול השופר שיישמע כמה דקות אחריו.

הצעירים שמולו – בכיפות עור, בכיפות עם סמלי קבוצות ספורט, בכיפות נפתלי בנט – סיימו זה עתה תיכונים אמריקאיים יוקרתיים, ובאו לשנה של “ויטמין ישראלי” לפני הקולג’, היוקרתי גם הוא.

הרב בינה מנסה לטעת בהם בשנה הזו, ובדרשה הזו בפרט, גאווה יהודית. שלא יתבוללו, שלא יתבלבלו. בהתחלה הקשבתי מבחוץ, כסקרנית, אבל לאורך הנאום מצאתי נקודות רבות שרלוונטיות לכולנו:

“עכשיו אנחנו שומעים שופר בירושלים, אבל מחר אתם כבר ב-MIT, הרווארד, NYU. תלמדו שם הרבה דברים, הרבה חומר, אבל זה לא כמו מה שתלמדו פה השנה. כאן לומדים תורה, וזה לא לימוד שמדבר לראש, אלא לנשמה. זה הדי.אן.איי היהודי.

“לפני כמה דקות הסתכלתי כאן על אחד הבחורים שפטפט עם חבר במהלך התפילה”, פותח הרב בינה. “ואתם יודעים מה הוא אמר לי? ‘סורי, הרב. סליחה’. אני לא מבין, איך זה קשור אליי? למה לבקש סליחה ממני? אתם כבר בוגרים.

“רבותיי, בית הספר הסתיים. אין יותר מנהל, אין יותר מורים. אתם ברשות עצמכם. אתם הבוסים. אין ממי לבקש סליחה, זה רק אתם – והוא”, הוא מצביע למעלה. “אלוקים דורש מכם דבר אחד – אמת. שתהיו אמיתיים. השארתם שם באמריקה את כל הזיוף והצביעות, ובאתם לשנה אמיתית. זה הזמן לבנות את עצמכם. ברוכים הבאים לחיים”.

• הטור מתפרסם ב’ידיעות אחרונות’