עיתונאי קטן שלי, למה להכליל?

וכי מה חשבת לעצמך? כאשר רצו אצבעותיך על המקלדת ו’זעקת’ את כאב חילול השם באותה טיסה השבה מאוקראינה.

עוד לא הספיקו עיני עם ישראל מלהתייבש מדמעות, התפילות עדיין מהדהדות, זעקות מי בקיצו ומי לא. עדיין מרגישים את הניגון של ‘היום תאמצנו’, מרגישים תלויים ועומדים – בינוניים. מצפים ומחכים לגזר הדין ביום הכיפורים.

והנה כותרות אדומות, המתארות קומץ אנשים אשר אין כל הצדקה להתנהגותם הנלוזה, אך הם אינם מיציגים את עשרות האלפים שמסרו נפשם להגיע למקום בו הם מרגישים את החיבור לבורא עולם.

ואתה עיתונאי קטן שלי.. מסתבר ללא מחשבה, ובמקרה הגרוע יותר בשם חופש הביטוי / הדמוקרטיה / זכות הציבור ועוד תירוצי מצפון כאלו ואחרים, הכתמת את שמם של המוני בית ישראל בכל מושבם בארץ ובעולם.

האם אינך מבין שחילול השם שנעשה במקלדתך גרוע פי כמה, ולו רק בגלל תפוצת כתבותיך הנשארות לדיראון עולם לעיני כל העולם? אינך זוכר איך זעקת כנגד אלו שמכללים את החרדים במעשים נוראים של יחידים? שכחת איך זעקת כנגד אומות העולם שמכללים את היהודים במעשים הזויים של בודדים?

והנה כעת אתה נהגת באותה הדרך!

האם אין במערכת כללי הלכות לשון הרע ו/או הוצאת שם רע? האם התקשורת החרדית אינה מחויבת להלכה לפני כללי עיתונאות כאלו ואחרים?

סיפורי אומן הם לא הנקודה, אבל הם הדוגמא הטובה לסיקור משמיץ, מכליל, שמחפש רק את הצהוב והופך אותו לסיפור כולו.

ולו זו הייתה מעידה של פעם בשנה דיינו. אך האם אכן התקשורת החרדית מחויבת להעברת מידע לציבור או לתחרות הצהובונים על גניבות קרדיטים, משחקי עסקנים והתעסקות בזול, במיותר, בריב ובמדון – כי אם כך, במה שונה תקשורת חרדית מהכללית?

אולי הגיע הזמן לחשוב מה תפקידנו בעולם? האם העבודה זו מטרה או אמצעי.

אולי מעשינו פה אמורים לקדם אותנו לטרקלין ולא ההפך.

•

“ביום הכיפורים נאמר לבורא עולם “כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר, לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר”

ברגעים של דממה, של חרטה, ברגעי סליחה ומחילה, תישמע זעקה בחלל ההיכל. בתחינה לבורא עולם, אנא קל רחום וחנון, הבט למעשינו הטובים, ותתעלם מן אלו הרעים.

הבט וזכור את זכויותינו, וכרגע נשים בצד את חובותינו, ויתכפרו עוונותינו. לברית הבט (ברית התורה והמצוות שיש בנינו) ואל תפן ליצר (קיום המעשים שנגררנו אחר יצרנו).

אז ברגע של חשבון נפש נשאל את עצמנו: האם גם אנו זוכרים לראות את הטוב, האם גם אנו מביטים בכל מהומה כזו או אחרת על חצי הכוס המלאה.

מדוע תמיד יצעקו כותרות על שוליים? נכון, אולי פעמים שולים קצת רחבים ומרגיזים, אך עדיין אין זו דרך ההנהגה, אין זו דרך התורה, אז גם כשיש להוקיע וגם כשיש להעיר/להאיר, בואו נזכור שיש עוד לפחות חצי כוס מלאה ולפעמים הרבה יותר.

 בתוכנו פנימה נדאג לטפל לחנך, לנקות את הנדרש, לא נזניח, לא נניח לעשבים שוטים, למעשים שאינם ראויים, לצמוח לפרוח. אבל כלפי עם ועולם, כלפי הכלל וכלפי הפרט, נזכיר ונזכור שלמרות שלפעמים ישנם מעשים שמוצאים חן פחות בעיננו – אך נשכיל להביט לברית ולא ליצר…

ובעזרת ה’ ישמע ה’ גם קול תפילותינו ויזכור את זכויותינו.

• ראש בית המדרש ”תורה והלכה”