צריך להתקלף מכל התירוצים והצידוקים

במסורת החסידית ידוע הסיפור על אחד מגדולי החסידות שעשה מסע רוחני ארוך עד שמצא את הדרך הנכונה לעבוד את הבורא. את שלבי המסע תיאר בארבעה פירושים שהתגבשו בנפשו למילה ‘חטאתי’.

בתחילה, סיפר, כשעמדתי לפני הבורא, הכיתי על החזה ואמרתי ‘חטאתי’, חלפה במוחי מחשבה: “וכי אני חטאתי?! והלוא אני מדקדק במצוות יותר מראובן, אדם הגון יותר משמעון, גומל חסדים יותר מלוי, ומתמיד בלימוד תורה יותר מיהודה!”

אם כן, הפירוש של ‘חטאתי’ היה – הוא חטא, לא אני.

תחנות המסע

בשלב השני, כשהתעלה למדרגה גבוהה יותר, הבין שאי-אפשר עוד להצטדק בטענה שהזולת נכשל בחטאים גדולים יותר.

“באותו זמן, כשאמרתי ‘חטאתי’, כבר ידעתי שאני חטאתי ולא האחר”, הסביר. “אבל אז התגנבה לליבי מחשבה שהחטאים שלי הם למעשה קטנים ועדינים, ובעצם אין הם נחשבים לחטא”. ההצהרה ‘חטאתי’ קיבלה פירוש חדש – בעצם לא חטאתי.

המסע הרוחני נמשך, והאיש הזדכך והתעדן יותר, וכבר לא היה יכול לטייח את מעידותיו ומגרעותיו.

“כשאמרתי ‘חטאתי’ כבר הבנתי שהחטא הוא חטא וראוי לתקנו”, תיאר. “אבל אז אמרתי בליבי – הלוא אני רק בן-אדם, וכל אדם כושל ומועד ואין שלמות בעולם”. וכך האמירה ‘חטאתי’ קיבלה משמעות מסוג שלישי – חטאתי ואוסיף לחטוא.

רק בשלב הרביעי הגיע היהודי ליכולת להכיר במעידותיו בלי להסתתר מאחורי הטענה שאין אדם מושלם, אלא לחתור לתיקון הכשלים ולהחליט החלטות איתנות לבל ימעד עוד.

“בשלב הזה הגעתי להבנת הפירוש האמיתי של המילה ‘חטאתי’ – אכן חטאתי, ומעכשיו לא אחטא עוד”, אמר.

למעשה, כל אחד ואחת מאיתנו נעים בין המחשבות האלה בעמדנו בימי התשובה לפני אבינו שבשמים. לעיתים אנו מצדיקים את עצמנו בהיותנו טובים מאחרים. לפעמים אנחנו ממעיטים מחומרת המעידות שמעדנו. ואם המצפון מוסיף לייסר אותנו, אנו פוטרים אותו באנחה, ואומרים לעצמנו: “אין מה לעשות, אני רק בן-אדם”.

קטנה אבל גדולה

השינוי האמיתי יכול להתחולל רק כשהאדם מתקלף מכל התירוצים והצידוקים, בוחן את מעשיו והתנהלותו ביושר ובאומץ לב, ומחליט: לא עוד! השנה החדשה תהיה שונה, אחרת, טובה יותר.

זו המשמעות האמיתית של תשובה – לשוב אל הבורא ולהחליט לשפר ולתקן את מעשינו.

אבל כאן אורב לנו מוקש מסוג אחר. לעיתים האדם אכן רוצה מאוד להשתנות ולהשתפר, והוא מקבל עליו להפוך את חייו מן הקצה אל הקצה. מעטים מסוגלים לכך, ואילו הרוב מתייאשים במהירות ושבים לסורם. על כך חל הכלל: “תפסת מרובה – לא תפסת”.

העצה לכך היא להחליט החלטה נקודתית, מוגדרת, הניתנת למעקב ולבקרה. למשל: להשתתף בשיעור תורה מסוים; להקפיד יותר על מצווה מסוימת; לתת תוספת מוגדרת מדי יום או שבוע או חודש לצדקה; לסגור את הטלפון בשעת התפילה; לספור עד עשר קודם שמגיבים על הקנטה. אולי זו החלטה קטנה, אבל זו ההחלטה האישית לשנה החדשה, ובעזרתה נתעלה ונתקדם לשלב הבא. חתימה טובה!