להפסיק, אחרי 40 שנה, במניין ישיבתי?

 איפה שהוא בין זיכרונות לשופרות, ביום השני של ראש השנה, החלטתי סופית. ממש קיבלתי קבלה גמורה. ולא, לא נראה לי שכשדיברו על ”קבלה רוחנית“ שיהודי צריך לקבל על עצמו בחודש הרחמים והסליחות, התכוונו לקבלה כזאת. להפך. קיבלתי על עצמי להפסיק להתפלל בימים הנוראים במניין ישיבתי.

ואל תהי החלטה זו קלה בעיניכם. בשבילי זו החלטה היסטורית ממש, מכיוון שמדובר במניין ישיבתי שבו אני מתפלל בראש השנה וביום הכיפורים מיום עומדי על דעתי. בעצם, עוד קודם עומדי על דעתי. אני לא זוכר בן כמה בדיוק הייתי כשאבא שלי לקח אותי בפעם הראשונה למניין הרציני והכבד בישיבה שבה למד בעיר העתיקה, אבל אני כן זוכר את עצמי יושב באותו מניין, על מדרגות הבימה בתפילת יום הכיפורים, עם שקית במבה ביד.

ולמרות הגיל הכה צעיר, יש תפילות שמתנגנות לי בראש מאז. אני בפירוש זוכר. זוכר את הטעם של הבמבה שהפכה, לצערי, לעיסה דביקה עם השוקולד, וזוכר את החשמל באוויר כשכל הציבור של הבחורים והאברכים שרו עם שליח הציבור, מורם ורבם, בכוונה עצומה: ”עשה אוי עשה, עשה למען שמך, וקדש את שמך על מקדישי שמך, בעבור כבוד שמך הנערץ והנקדש!“.

לא הבנתי אף מילה כמובן, אבל הרגשתי כל מילה. עובדה.

במשך עשרות ראשי-שנים, כולל זה האחרון, טרחתי טרחה רבה, אם במציאת דירת אירוח באזור, ואם בהליכה של שעה לכל צד, כדי להיות חלק מהמניין הזה. וכמו אבא שלי, גם אני לקחתי את ילדיי לאותו מניין, עם אותו שליח ציבור נערץ ונקדש.

 אז למה החלטתי שבשנה הבאה, ואפילו ביום הכיפורים הקרוב, לא עוד?

האמת שקשה להסביר. בעצם, קל להסביר. זאת אומרת – תלוי למי: אם אתם מאלה שמתרכזים בתפילה והכול נראה לכם קל וכיף, ואתם רק מצפים לימים הנוראים, יהיה קשה עד בלתי אפשרי להסביר לכם. אבל אם גם אתם סופרים עמודים במחזור – יהיה מאוד קל להסביר לכם. למעשה, יהיה מיותר להסביר לכם.

מדהים שכמעט לא מדברים על זה.

רבנים ואישי חינוך עוסקים כל הזמן באנשים שקשה להם מאוד בעולם הדתי כי הם ברווקות מאוחרת וההתמודדות קשה, או כי הייתה להם בילדותם טראומה שהוציאה להם את החשק מכל מוסדות הלימוד וממילא גם מהלימוד, או כאלה שסתם קשה להם עם מסגרת וחוקים ועוד ועוד, אבל איך אף אחד לא מדבר עלינו, על מופרעי הקשב, המאובחנים והלא מאובחנים, בכל רמות הספקטרום, החל באלה שלא יכולים להתרכז דקה ועד אנשים כמוני, שיותר מדויק לקרוא להם ”מאותגרי קשב“.

כלומר, ברוך השם, הכול בסדר. לא צריך ריטלין או משהו. אבל כשמגיע, למשל, תחנון של שני וחמישי – אתה לא בדיוק יודע איך לגשת אליו.

ואתה רוצה. ואתה מאמין. מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים, והוא יתברך רוצה שאתפלל עכשיו, על הבוקר, את הנוסח הזה של התחנון. והאמת שגם אני רוצה. זה טקסט מרגש ומשמעותי שמבקש עליי ועל עם ישראל ועל ארץ ישראל ועל ירושלים.

אבל זה בעיקר טקסט ארווווך. זה לא נגיש לי. הטה אלוקיי אוזנך ושמע, פקח עיניך וראה שממותיי.

 ואם כל השנה קשה לנו, תפילות הימים הנוראים הן בשבילנו חתיכת פרויקט.

קחו למשל את הסליחות הלא נגמרות של ערב ראש השנה, קחו את תפילה זכה (שאני יודע שאין חיוב לומר אותה, אבל אני רוצה לומר אותה), קחו את כל תפילות יום הכיפורים. אה, ותוסיפו לכל זה גם את הצום שלא בדיוק תורם לריכוז.

אני לא קורא לקצר את התפילות או לשנות אותן חלילה. מה פתאום. נראה לכם שאני הבת של שמעון פרס? כל מילה שתקנו חז“ל – קודש קודשים. וחוץ מזה אין דבר יותר נפלא בדור הוואטסאפ מאשר להתנתק לזמן מה מכל הקבוצות ולהצטרף לקבוצה אחת אמיתית, למניין. וכשאתה מצליח להתפלל באמת – נו, את זה לא צריך לתאר.

אבל מה ששבר אותי אישית בראש השנה האחרון היה הרגע הזה שבו קלטתי שאני היחיד, מבין מאות המתפללים בישיבה, שכל הזמן יוצא.

ממש אחרי כל ”ארשת שפתינו“ אני חייב לצאת החוצה, לשאוף אוויר (שרבי) עד התקיעות של הסדר הבא. בעצם, לא הייתי היחיד. איתי בחוץ היו עוד כמה עשרות מתפללים, בין גיל שלוש לשבע. אצל כמה מהם ראיתי אפילו שקית במבה ביד.

אז בסוף היום הראשון של ראש השנה אמרתי לעצמי לא נורא, היום היית חלש. לא מרוכז. קורה. מחר כבר תהיה יותר מנוסה. כבר התרגלת. יום אחד מאחוריך. אתה תתמודד. תתגבר. בכלל, כמה סמלי זה שמכל המועדים, החג היחיד שלעולם יהיה יומיים הוא ראש השנה. כאילו מהשמיים מראים לך שאפשר לתקן.

היית רעב בתחילת הסעודה של ערב החג והחלפת בין הסילקא לקרא? לא נורא. יש מחר. התפילה ביום הראשון לא הלכה לך בקלות? לא נורא יש את מחר, את שחרית ליום ב‘ של ראש השנה. מחר ייסעו עפיפונים אל על, אחי שלי הקט. חיינו הם גלגל.

ואז הוא הגיע. המחר. והכול הלך עוד יותר קשה. כלומר, לי. להם שם בפנים דווקא היה נפלא. ממש ראית איך כל אחד עומד בעמדה שלו, יורה פגז אחרי פגז ופוגע בול.

אבל אצלי? השם ירחם. מלספור דפים עברתי לספור בלטות ושקעים. אז החלטתי שזהו. למה לי להיות זנב לאריות (השואגים!)? יש מספיק מניינים מהירים, נגישים יותר. נכון, עם פחות רגעי שיא מרגשים אבל גם עם פחות רגעי שפל. מי אמר שצריך לעד להתפלל בישיבה ולא במניין של ”בעלבתים“? הרי מה אני בעצם אם לא בעלבת?

 טוב, לטור הזה אין פואנטה מהדהדת. למרות שאנחנו בימים של תשובה ותיקון, אין לי פתרון כולל לבעיה. הלוואי שהיה לי.

אבל נראה לי שבכל זאת, אחרי ההכרזה שפתחתי בה, שאני יורד בסטנדרט, שאני משנמך, יש לי איזו מחשבה שנייה. מכיוון שהתוודיתי על החולשה שלי, אני רוצה להתוודות גם על זה שהיה מישהו שהצליח לחזק אותי. להפיח בי מעט כוחות. ומה קטע? שהוא בכלל לא התכוון לכך.

במוצאי ראש השנה, חבר טוב, חבר ותיק, שיודע בלי לשאול אותי איך היה בראש השנה ועם מה אני מתמודד, שלח לי את הטקסט הבא כי היה בטוח שאתחבר.

בצילום המסך של הסטטוס שהוא שלח לי, נקטם ראשו של הכותב. אין לי מושג מי הוא. ואולי עדיף ככה. קל לי לדבר לגופו של טקסט ולא על מי שכתב אותו. וכך הוא כתב:

”כל חיי התפללתי בתפילה ישיבתית. עם אבא בישיבה, אחר כך בתיכונית, או בהסדר הראשונה, או השנייה, ואפילו בשנים האחרונות שהלכתי בהן למניין של הרב רז בנחלאות. תפילה ישיבתית, משמע – שחרית בשש וחצי ומוסף מסתיים בשתיים ומחצה, ובכיות, ושעה של תפילת לחש, ואין לדבר במהלך התקיעות.

ותמיד זה היה מתאמץ. לא יודע למה. מין שאיפה – גם שלי, גם של כולם – שהתפילה תהיה משהו-משהו, והמון החזקה עצמית, והמון כוונה. לפעמים הצלחתי תפילה אחת, לפעמים יום שלם. יומיים של ראש השנה, בכוונה – מעולם לא. המון מאמץ, הלוא אמרתי.

והשנה לראשונה מצאתי את עצמי במניין של בעלי בתים, שמתחיל בשעה הגיונית וגם מסתיים בשעה הגיונית, עם דיבורים מאחורה ובלי אף בכייה בקול, והחזן היה כלכלן שהנעים היטב בנעימה המורגלת על יהודים מימים ימימה, והמקריא לתקיעות היה מהנדס אף כי תלמיד חכם, ומשום מה התפילה קלחה בלי מאמץ, ולא נצרכתי לכוונות ולא למחזור עם פירושים, רק למחזור רינת ישראל הישן והטוב ותו לא. ואין כאן משום המלצה לכאן או לשם, רק שנזכרתי בדברי המט“ק שלי בטירונות, שאמר שהגוף צריך להיות רפוי ונינוח בשעת הלחיצה על ההדק. והוסיף ואמר: ’אם מתאמצים, לא קולעים‘“.

 אני לא רוצה לזלזל חלילה בכותב האלמוני, וגם לא במט“ק שלו. לא מפני הנימוס, אלא בגלל שקלטתי תוך חצי משפט שהוא ואני חברים באותו מועדון. אז קודם כול אני בעדו. אני איתו. אוהבים אותך. שנינו מתמודדים עם אותם קשיים. ובמניין הבורגני שהוא בחר בו השנה אני בטח לא רוצה לזלזל. אני בטוח שלא רק תפילתם של בחורי ישיבה שתורתם אומנותם עושה רושם גדול בשמיים, אלא גם זו של יהודים שהנדסתם אומנותם ולכמה רגעים הם ממריאים מעל שגרת החולין לעולמות של תחינה ובקשה.

אבל משהו בטקסט הזה, בסאבטקסט, גורם לי לשקול שוב את צעדיי. קשה לי להצביע מה בדיוק. אולי זה שבין השורות משתמע שהמניינים הישיבתיים הם לא ”הגיוניים“, סתם מתאמצים, מנותקים מהמציאות, מין בועה כזאת. פתאום הבנתי שאולי זה בדיוק העניין. אני לא רוצה ללכת למניין רגיל כי אני לא רוצה לכתוב ככה בעוד שנה.

אני לא רוצה לזלזל בבועה הזאת. תנו לי לפחות שלושה ימים בשנה להיות בתוכה (טוב, נו, עם כמה הפסקות כדי לקחת אוויר). אני רוצה לעשות מאמץ אחרון. כדי שהמלכויות הזיכרונות והשופרות של הישיבה ימשיכו להדהד לי בראש כמין קריאת כיוון. לי ולילדיי. הרי גם עכשיו, כשאני יושב לכתוב על כמה היה מתיש, התפילות המרוממות של ראש השנה האחרון מתנגנות לי בראש.

ורגע, מי אמר שלהתאמץ, כפי שמציג זאת הכותב, זה כל כך רע? מי אמר שצריך להיות לנו קל ונוח? הרי אנחנו מאמינים שאלה הרגעים שבהם הכול הכול נקבע. באולימפיאדה, להבדיל, לא שמעתי שהספורטאים מחפשים מסלול נוח ומפנק. הם רוצים להגיע לשיא. ובכלל, למה להתרפק על ”דיבורים מאחורה“ ועל כך שלא היו בכיות?

פתאום התמלאתי בגאווה שיש לי את הזכות להיות במניין כזה, עם אנשים שעבדו והתאמצו באלול הזה, ובכל השנה, ואתה באמת רואה ששערי תפילה ושערי דמעות פתוחים בפניהם. הם מרוכזים, הם באו לעבוד, הם יודעים שזה הפריים-טיים השנתי.

ומה באשר לתפילה במחיצת אדם גדול? אני לא מדבר רק על ההשראה בעולם הזה, אלא על העולמות העליונים. מה עם העובדה שהתפילה שלי נכללת ועולה למעלה עם מישהו שהוא אישיות של ממש, ואני זוכה שהוא מוציא גם אותי ידי חובה? אז נכון, קשה לי, ולפעמים אני מרפה, יושב קצת, קורא הערות קטנוניות בתחתית הסידור על פיוטי קהילת וורמיזא, אבל מסביב זה נמשך, ואני הקטן חלק מהסיפור.

 זה בסדר, תפילת הכלכלן תחכה לי. היא תמיד תישאר כאופציה. אבל ביום כיפור הזה, נדמה לי, לא סופית, אני עדיין בישיבה. מקווה שיהיה לי קצת יותר מוצלח הפעם. אני צריך להתפלל על זה. באריכות. אם יהיה לי כוח.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’